[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







יעלה גור
/
המעיל

רוח קרה הצליפה בפניה כשיצאה מאולם הנוסעים אל רציף התחנה. היא
הידקה את הצעיף ומיהרה אל החלק הצפוני מחפשת מחסה. צלצול טלפון
טורדני שאב אותה לשיחה מתסכלת עם אחת מלקוחותיה. מבטה היה נעוץ
בנקודה לא מוגדרת, מנסה לאסוף את סערת המילים שמעברו השני של
הקו. עיניה תרו אחר הספרות בלוח הנוסעים. עוד 5 דקות ארוכות
לפניה. בעודה מנסה למצוא תשובות הולמות חשה במבט שנח עליה.
בהיסח דעת, הסיטה את שערה הסתור מהרוח והרימה את מבטה. זוג
פנסים כחולים ניבטו מתוך מעיל הצמר הארוך, שעטף את הגבר הגבוה
והמרשים. הוא צעד הלוך ושוב לאורך הפס הצהוב, ראשו מסובב
לעברה. תוך ניסיון נואש להיזכר מאיפה הוא מוכר,  שקעה בחזרה אל
השיחה. כשנכנסה הרכבת לתחנה, מיהרה לעלות אל קרון השמורים,
גוררת אחריה את התיק עמוס המסמכים. הקרון היה ריק והיא התרווחה
באנחת הקלה על המושב. רגע לפני שהמשיכה הרכבת בדרכה, נכנס
לקרון בסערה המעיל הארוך עוטף בתוכו את הגבר הגבוה והיפה
מהרציף. הוא התיישב במושב שלפניה, פניו אליה כנגד כיוון
הנסיעה.
היא מיהרה לשלוף את המחשב הנייד והשקיעה את מבטה במסך המרצד
מולה, מנסה להתעלם ממבטו. מדי פעם, כשהרימה את ראשה, נתקלה
בחיוכו הממוקד כולו בה. עיניים טובות, חשבה לעצמה וזעה בחוסר
נוחות על המושב. הגשם החל לצלוף על החלון וכשהגיעו לאמצע הדרך,
נכנס הפקח ורקם שיחה עם שניהם. מיד כשזה עזב את הקרון, אסף
המעיל את האיש החפון בתוכו והתיישב בכיסא שמולה.
"נעים מאד, אני דן" אמר בקול רהוט והושיט לה יש בוטחת. היא
לחצה את ידו המושטת "הי, יעל". מהר מאד קלחה השיחה. על העבודה
ועל המדינה, על פוליטיקה ועל התרבות בישראל. גם הוא היה עורך
דין, גילה לה, אבל בחל בניירת ובבירוקרטיה של בתי המשפט ופנה
לעסקים.
היא סיפרה לו על דיוני היום שהיו לה בבית המשפט ועל התסכול
שבלהגיע פעם בשבוע לעיר הדרומית הנידחת. הוא ירד בתחנה השנייה
של תל אביב, מותיר אחריו כרטיס ביקור והזמנה להמשיך את השיחה
על כוס קפה.
"כן, בטח" חשבה לעצמה, דוחפת את הכרטיס עמוק לתיקה. על צג
הטלפון הופיעה הודעה מלאה אימוג'ים של חדי קרן ולבבות אדומים
ומילה אחת , ארוכה ומתמשכת 'אממממאאאאאא'.
ביום רביעי שאחר כך, מיהרה שוב לרכבת של 4:16 דקות, נזכרת
בחיוך בנסיעה של השבוע שעבר. היא ניערה את המחשבות ופנתה לעבר
הרכבת שנכנסה לתחנה בשעטה. בזווית עיניה, קלטה את המעיל הארוך
מדלג במהירות בחיוך רחב. היא חשה איך הלב מחסיר פעימה. עד
שנפתחו הדלתות, הוא היה לידה, מחבק אותה בחום של מכרים ותיקים.
הם עלו יחד והתיישבו בקרון השמור רק להם.
במשך כל הנסיעה, חשה את מבטו הנוקב בוחן אותה לב וכליות. מתמקד
במחשוף הקל שגילתה, כאשר פשטה את מעילה. רגליו הארוכות הסתבכו
ברגליה ובעקבים הגבוהים שנעלה.
"תבואי איתי הערב לפתיחה החגיגית של הגלריה?" שאל. "חבר טוב
שלי, עסקן ידוע, גילה את כישורי הציור שלו". היא חייכה במבוכה,
"לא נראה לי שזה אפשרי" . באותו רגע, הבהב המסך של מכשיר
הטלפון שלה. על הצג הופיע הכותרת, אותה שינתה בת ה - 8 שלה כמה
שבועות קודם -"בעלי האהוב" מעוטר בלבבות ורודים. היא ראתה את
מבטו מתכרכם. "זה בעלי, מתקשר מחו"ל". אמרה בקול מתנצל. עמוק
בלב שנאה את עצמה על כך. הוא שאל והיא סיפרה לו על הנסיעות
הרבות ועל תחושת הבדידות העקרה של הנשים הנשארות מאחור. הוא
נעץ בה מבט ממושך וארוך. " כך איבדתי את נישואיי" הוא אמר
בשקט. שנינו נסענו ...הרבה...כל הזמן. הילדים היו קטנים ממש
ואף אחד מאתנו לא היה מוכן לוותר. מלחמת כוחות שהביאה למפלה
גדולה". עוצמת הכאב בקולו השאירה אותה בלי מילים. רגע אחרי,
רטט הטלפון שלו והוא יצא למסדרון לקבל את השיחה. היא נאנחה,
בידיעה שהריגוש המפתיע שצפנו לה החיים הגיע לסיומו. הרפתקה
קצרה ברכבת, חשבה לעצמה ושקעה בתמונות של אנשים שמחים בעמוד
הפייסבוק שלה.
כשהרכבת נכנסה לתל אביב, קמה ממקומה וחיפשה בקרון הריק מקום
אחר להתיישב בו. מנערת מעליה את העקצוץ שזחל לאורך גווה ובין
ירכיה במהלך הנסיעה שהייתה קצרה מדיי. היא ידעה שהוא יורד
בתחנה הבאה ואפילו לא נפרדו לשלום. עוד מניאק, חשבה לעצמה. ברח
כמו נמושה כשהבין שהיא נשואה. בעודה מתרחקת אל ירכתי הקרון,
הוא נכנס ופסע במהירות לעברה. לופת אותה בחיבוק עז ומצמיד
שפתיים רכות לשפתיה. היא נמסה לתוך החיבוק, מתמסרת ללשונו
ולאצבעותיו שליטפו את צווארה. במשך דקות ארוכות הם נסחפו
למחוזות זרים. הגופות שלהם מספרים זה לזה סיפורים ממקומות
אחרים, מחיים רחוקים. כשהרכבת עצרה בתחנה, הוא משך אותה
בעדינות, "בואי איתי" ...באותם רגעים העולם כולו נעלם בטשטוש
אחד גדול. הוא הרים את התיק שנשמט מידיה והוביל אותה אתו אל
הרציף. קולות רחוקים שאגו בראשה, הזכירו לה שיש עוד דרך ארוכה
עד לתחנת הבית שלה. שמחכים לה בטח בבית, אבל היא השתיקה אותם
ונשאבה אל הסיפור שגופה סיפר לה. רוח ההרפתקה שהייתה חלק ממי
שהייתה פעם, בחיים אחרים, נשאה אותה בעקבות המעיל והאיש
שבתוכו. מתעלמת מכל קריאות ההזהרה שוקעת בתוך החלום שהיה
למציאות. היא פסעה אחריו, ידה אחוזה בידו תוהה לאן הוא מוביל
אותה. שום דבר לא יקרה היום, חשבה לעצמה. חורף, לא גילחתי ולא
גזמתי. ובכלל, אני במחזור. אין שום סיכוי שמשהו יקרה בינינו.
לא כאן ולא עכשיו. היא עצרה בחטף, מושכת את ידה מידו.
"סורי.... אני חייבת לחזור הביתה...מחכים לי...זה לא הגיוני מה
שאני עושה"... ניסתה להישמע נחרצת והחלטית. הוא רכן מעליה ,
נועץ מבטו הכחול בעיניה ולוחש לתוך שערה "כמה פעמים הרשית
לעצמך לעשות דברים לא הגיוניים? כמה פעמים הרשית לעצמך לעשות
מה שאת באמת רוצה? " מה שקורה כאן הוא לא הגיוני, אבל הוא מה
זה מסעיר... הדירה שלי, ממש מעבר לכביש , תגידי שפספסת את
הרכבת, שנשארת מאוחר... מה אכפת לך?" זרמים חמים זחלו בשיפולי
ביטנה. היא הרגישה את הלמות הלב ואת הרעד הקל  בברכיה. כבר
שנים שלא חשה כה נחשקת ומזמן לא הרגישה תשוקה. זיכרון מעורפל
מימים סוערים טשטש את הקולות שזעקו בה. היא הישירה מבט וסימנה
בראשה שימשיך ללכת. הם חצו בריצה את הכביש הסואן, הגשם מתגבר
מרטיב אותם עד לשד עצמותיהם. כמו ילדים התגלגלו מצחוק כשהם
מדדים בשלולית שנקוותה על המדרכה לפני ביתו. הם עלו במדרגות,
מדלגים שתיים שתיים ובקומה השלישית הוא עצר לפני הדלת. ידיו
פשפשו בכיסו , שלפו את צרור המפתחות ובתנועות מסורבלות פתחו את
הדלת לרווחה. אפלולית חמימה קידמה את פניהם. הוא טרק את הדלת
מאחוריהם ופשט ממנה את מעילה הרטוב. היא עצמה את עיניה, נותנת
לידיו להפשיט אותה, מתעלמת מכל הקולות שסוערים במוחה. חשה את
גופה נמס תחת מגע שפתייו, את עורה הסמור. אצבעותיו יורדות
במורד גופה, חופנות אותה מעוררות כל נים שהיה רדום בה, הבל פיו
על צווארה. רעש הגשם הניטח אל החלונות העיר מתחושת הרפיון
שבהתמסרות גופה, שולחת ידה אל המעיל הספוג במים, משתוקקת לגלות
את גופו המוצק של האיש שבתוכו.
"גברת, גברת"...הקולות העזים חדרו מבעד לשרעפים. היא פקחה
עיניה, מגלה זוג עיניים שחורות, מבוהלות נעוצות בפנים הרכונות
מעליה. היא חשה את צינת רצפת המתכת של הרכבת מבעד לחולצתה
הרטובה. "היא התעוררה...תפסיקו לשפוך עליה מים", שמעה קול
מוכר.  "תן לה לשתות". היא נעצה מבט בשפתיים המתעקלות בתוך
המעיל ושקעה חזרה אל החלום.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אם תלחץ יותר
מדי על "אני
רוצה עוד" יהיה
לך הנגאובר









עוד דבר חוכמה
מפיו של אפרוח
ורוד על הדף
האחורי.


תרומה לבמה




בבמה מאז 25/9/18 8:08
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יעלה גור

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה