ישבתי עם שולי, קבוצניקית מבוגרת, כמוני, ושוחחנו על ימים
עברו.
שולי גרה בקיבוץ סמוך, בדרום, ואנחנו מגיעות למועדון הוותיקים
של האיזור מפעם לפעם, אם זה כדי לראות סרט של יום ד' פעם
בחודש, אם כדי להעביר זמן לפני הרצאה או אחרי פעילות ספורטיבית
ולשתות קפה, לראות אנשים ולהעביר את הזמן בחברה נחמדה.
יצא לנו לשבת בפינה, רק שתינו, ולדבר על 'איך הכרת את בעלך',
אי שם במרחקי הזמן. משהו רומנטי, משהו לפתוח את הלב.
נכנסנו קצת לשיחה גלויה ואישית, על 'סודות עבר'. שולי אמרה:
''תשמעי, זה לא היה פשוט בכלל, חושבים שקשה אצל הדתיים,
שההורים מסדרים לך שידוך, וזהו. עול ההחלטה לא נופל עלייך.
מבחינה מסוימת, יש בזה משהו יותר קל ופשוט: הורים בדרך כלל
דואגים שבתם תהיה מסודרת לחיים כמה שיותר טוב, יש להם הרבה
נסיון, ואומרים שדוקא עם הזמן באה האהבה, ברוב המקרים. יש לזה
לא מעט יתרונות.
להיות חילונית ולמצוא את המיועד לך זה לא תמיד פשוט וקל לדעתי,
היא אמרה. אנשים שאת פוגשת ושנראים מושלמים, יכולים להיות
חולים, רמאים או מעוותים בנפשם, סדיסטים שמראים רק את הצד היפה
שלהם, בהתחלה. מישהו שאת פוגשת בצבא, או אחרי הצבא, בעבודה
בתל-אביב, באוניברסיטה או בחוג כלשהו, לאו דוקא הינם מה שהם
מתחזים להיות. לא פשוט-אפילו לעתים קריעת ים סוף למצוא את החבר
לחיים, איך שאנחנו קוראים לזה.''
''נו, ואיך בכל זאת את הכרת את בעלך?''
''אוי, זה סיפור... תבטיחי שזה נשאר אצלך ואת לא מספרת לאיש,
זה משהו די קשה.''
כבר היינו בשלב של לפתוח את הלב. לא קורה כל יום. היתה אוירה
מאד אינטימית, אמיתית, בינינו.
''מבטיחה, בהן צדק''.
''טוב, זה היה ככה, היו לי חיים לא פשוטים. אחרי הצבא חיפשתי
את עצמי, עבדתי בעיר הגדולה, בכל מיני עבודות, בערבים למדתי.
היו לי כמה מחזרים שהתפתח איתם רומן שהסתיים,  ובמיוחד סיפור
עם מישהו שמאד אהבתי שנגמר במפח נפש. נכנסתי לדכאון, והייתי גם
בבית חולים לחולי נפש. אולי חדשיים. משהו שבקיבוץ שם עלייך
תווית של 'משוגעת'', בימים ההם, לכל חייך. את מסומנת לדראון
עולם, פגומה. כמעט אין סיכוי שתמצאי חבר בן קיבוץ שימשיך לצאת
איתך אם האינפורמציה על אשפוז תגיע אליו, ובגילים המאוחרים
יחסית, עשרים ושמונה-תשע, אז, כבר כמעט אין הזדמנות לפגוש
מישהו להתקשר ולהתאהב לאט בתהליך טבעי בקיבוץ או אפילו מקיבוץ
אחר-שכן תמיד יהיו נפשות טובות שהכירו אותך, בצבא או בתנועה,
ששמעו, יודעים, יש להם דעה עלייך; רכילות יכולה להרוס לבן-אדם
את כל הסיכויים והעתיד. כבר התקדמתי במהירות לעבר גיל השלושים;
בקיבוץ שלי כבר כמעט כל בנות גילי היו נשואות ועם ילדים. על אף
שזה נראה ארכאי וממש לא מקובל, לבת קיבוץ, החלטתי שאפנה
ל'שדכנית' הקיבוצית-היה מוסד כזה בתנועה הקיבוצית. בחורה
שאיתרה רווקים ורווקות בודדים בקיבוצים, כאלה שכמעט לא היה להם
סיכוי למצוא מישהו גם בגלל הריחוק מהמרכז, גם כיוון שהיו
שקועים כבר בשגרת עבודה יומיומית במקום שכבר אין מאגר בני או
בנות זוג מתאימים-כמעט כולם נשואים וקשר עם רווק מקומי שלא
נוצר עד אז כבר לא ייווצר, והחיים נכנסו עבורו למסלול בודד
שלא ישתנה אם לא יקרה משהו דרסטי כמו למשל התערבות של שדכנית
כזו והפגשה עם רווקה מקיבוץ אחר. לשדכנית הזו, קיבוצניקית לא
מבוגרת ולא מפחידה אלא אחת בגובה העיניים, נשמה טובה דוקא, היה
מאגר שמות של בני וחברי/ות קיבוצניקיות/ים, וגם כמה עירוניים
ומושבניקים בגילים המתאימים. ה'שדכנית', היתה מזמינה מועמד או
מועמדת כזו  לפגישה ושיחה דיסקרטית,  בדרך כלל בבית קפה
תל-אביבי, כמובן בפרטיות, לבד עם ה'קנדידט', היתה שיחת היכרות:
מי את, מה עשית בחייך עד כה, ואחר כך היתה מגיעה הזמנה מאחד
מאותם מועמדים, בקיבוץ נגיד אי שם בצפון הרחוק, המבודד, להפגש
איתך הדרומית, כמובן בתל אביב או היכן שתקבעו.
אחרי המשבר שלי חזרתי לקיבוץ שלי, השתלבתי בעבודה וראיתי את
בני גילי עסוקים כבר עם חייהם-חלק עזבו והלכו ללמוד, רובם כבר
נישא, גם במשק מי שנשאר מלבדי כמעט כולם כבר היו נשואים
ומטופלים בילדים ולא היה לי יותר מדי עם מי להעביר את הזמן
לאחר העבודה. נשארו  מעט רווקים מהקבוצה הגילית הקרובה שלי.
רובם גם היו גברים, ולא תמיד נוח להיות רווקה בודדת עם  קבוצת
בנים; פטפוטי הבאי של בנות לעתים לא תואמים את נושאים
המעניינים בנים, גם הם כמעט 'אחים שלך' כי ממש  גדלתם יחד.
הרגשתי די בודדה ומבודדת, וגם שרציתי להתחתן, וכבר לא הייתי
כלל ילדה, וידעתי שהזמן משחק לרעתי, פניתי לשדכנית ההיא.
שהכתובת שלה הופיעה בעתון הקיבוצי בלי הבלטה אך גם לא באותיות
קטנות. האמת שפחדתי שתציג לי גברים טפשים, עלגים, נכים או
מוגבלים פיזית או נפשית. 'שאריות' ואני לא כזו, כפי שאת רואה.
אך בלית ברירה פניתי לנסות את הפתרון הזה.
ישבנו שתינו בבית הקפה. דיברנו. סיפרתי על הצבא, על מה שמעניין
אותי, היכן אני עובדת במשק;  היא התגלתה דוקא כבחורה סימפטית.
די נפתחתי. לא הרגשתי מאוימת כי לא היו נוכחים בשיחתנו
קיבוצניקים ואיש שידע על הפגישה וידווח במשק-מה שיכול לגרור
רכילות רעילה בפני עצמה, ' -את זקוקה לשדכנית משמע את סחורה
פגומה'.
ברגע מסוים, סיפרתי לה על כך שהייתי מאושפזת פעם. פניה התקשו:
אם כך, איני יכולה להבטיח דבר, אמרה. הרגשתי כאילו שפכו אלי מי
קרח. מאושפזת-זה היה כמעט גזר דין מוות. רציתי ללכת קדימה,
לסגור את העבר, להתחתן, להביא ילדים, הדבר הכי טבעי והכי מובן
בעולם, האם כבר לא יקרה לי?
לאחר הרהור אמרה בכל זאת, שתפנה אלי מישהו מקיבוץ צפוני, בודד,
הסכמתי. ובאמת הגיע אלי מכתב לא ארוך ממישהו, שסיפר קצת על
עצמו, שהוא גבוה, בהיר, בישן, בצבא היה בתותחנים, עובד ב...כבר
שכחתי במה עבד.
קבענו שניפגש בתל אביב, תכלס. אין יותר מדי זמן לבזבז.
אך יום לפני שהייתי אמורה לפגשו הגיעה הודעת ביטול. תחשבי מה
הרגשתי,''
''כן,'' עניתי, ''זה משפיל ומדכא... בטח היית מיואשת לגמרי?''
''ועוד איך, ענתה. חשבתי שאני נידונה לבדידות נצחית. אבל אחר
כך באה מחשבה: אני אראה להם. אני כבר אסתדר בעצמי.
אחרי הכל, לא הייתי בכלל מכוערת, לא מבוגרת, לא טפשה. למה שלא
איצור לי משפחה?
הגאולה באה בעקבות יוזמה שלי, בלי התערבות ישירה של מוסדות,
שדכניות וכאלה.
''...נו איך, מה עשית? אני יודעת שיש לך ילדים ובעל!''
''טוב, זה היה ככה: התנועה הקיבוצית ארגנה בזמנו נופשים בבית
השומר הצעיר בתל-אביב, נופשים לכל מי שרווק או רווקה מגיל
20-ישר אחרי צבא, ועד גיל 35, היה פרסום בקיבוצים, וכל מי שהיה
מתאים, כלומר לא נשוי, היה רק צריך להודיע למזכירות שהוא מקבל
את ההצעה והולך לשבוע הזה, ו...לנסוע לשם כך לנתניה.
כקיבוצניקית גם לא הייתי צריכה לשלם אלא הקיבוץ. לאחר מכן נודע
לי שנרשמו באותו מחזור ראשון-שלאחריו באו כמה וכמה, 250 נשים
וגברים מכל הגילים הנתונים. היינו שתיים -עוד בחורה צעירה ממני
בשנה, לא נשואה, מקיבוצי, שנה אחת צעירה ממני. יותר קל לנסוע
בצוותא. גם היינו די מיודדות.
זה היה תיכף לאחר מלחמת ששת הימים, פרץ אנרגיה עצום היה
במדינה. ולהפגיש אנשים צעירים לצרכי נישואין היה חלק מאותה
אנרגיה בקיבוצים. ליצור הזדמנות.
בנופש הזה היתה מובנה תכנית: ביום הראשון דינמיקה קבוצתית
בחבורות לא גדולות, עם מנחה כמובן. בהמשך-ערב ריקודים, הרצאות
מעניינות, טיול מאורגן לואדי קלט, וכמובן זמן פנוי למכביר בו
שרצנו בים, נתניה, לא?  קשקשנו עם אנשים, הסתובבנו בנתניה-אחרי
הכל 'העיר הגדולה', בקבוצות זוגות או כל הרכב שתחשבי. אכלנו
גלידה בבתי-קפה. בקיצור די עשינו חיים.
כבר היה ערב אחרון לנופשון הזה, שהיה די חמוד, יצאתי עם חברתי
לקיבוץ לפינת ישיבה שלפני בית המלון, שםישבה קבוצת בחורים
צעירים שנראו נחמדים. הצטרפנו אליהם ולשיחה.
בשלב מסוים מישהו הציע להתקדם וללכת קצת. התחלנו ללכת על
המדרכה בכיוון מעלה הדרך, ליד הכביש. התחילו דמדומים, ורוב
החבר'ה נשארו מאחרינו. החברה שלי אמרה פתאום: אני לא הולכת
הלאה. (יעני, ללכת עם בחורים זרים, כאילו, בגיל 27! אגב, היא
מעולם לא נישאה, אולי בישנות חולנית?)
אני ממשיכה עוד קצת, אמרתי לה. נשארנו אני והוא. בחור גבוה,
בישן, שחור עיניים, לא צבר אבל חמוד. המשכנו ללכת לקשקש, והוא
ביקש שאצטרף אליו מחר-למעשה אחרי גמר הנופש, שניסע לתל-אביב כי
הוא מחפש מתנה לאחותו הצעירה ליום הולדתה הקרוב, ושאעזור לו
למצוא משהו.
בעצם, למה לא, חשבתי-במקום לחזור מחר-יום ו' ישר לקיבוץ, אעבור
עוד יום ב'נופש'. נסעתי איתו. הסתובבנו, מצאנו, וקבענו להפגש
הלאה.''
''נו?''
''טוב, את רואה. התחתנתי, יש לי בעל טוב שאוהב אותי. והוא לא
נפל מהכיסא כשסיפרתי לו. למעשה, כלל לא שיערתי כמה מעט התייחס
לכך. משהו בעברי, זה הכל. הוא ממש הפתיע אותי בכך. הבאנו ביחד
ילדים. מוצלחים. חיים רגילים, טובים. הייתי פשוט זקוקה
להזדמנות שלי.''
...ואיך פתרת את בעיית החשש שיגלה לגבי האשפוז, שהכשיל עבורך
אפשרות קודמת להיכרות?''
שולי השתתקה לרגע, הרהרה ואמרה:
'' לא היתה היכרות מיוחדת עם אנשי הקיבוץ ההוא, יוצאי תוניס,
עם בני וחברי קיבוצי, כך שלא פחדתי במיוחד ש'מישהו יגלה עלי'.
בעצם הייתי זקוקה פשוט להזדמנות שלי לחיות חיים נורמליים,
וכשהגעתי למסקנה שבדרכים ה'מקובלות' זה לא יקרה, לקחתי יוזמה
ו'עקפתי' את הבעיה.
''לפעמים שקר, או, נגיד, אי אמירת כל האמת, היא לא האפשרות
הגרועה ביותר-היא האופציה היחידה! זה לא נחשב למוסרי ולא הייתי
עושה דבר כזה באופן רגיל, אבל בעצם לא היתה לי כלל ברירה.
הקמתי משפחה יפה, בעלי שמע ממני את הסיפור לאחר תקופה מסוימת,
כשהרגשתי כבר בטוחה במקומי בליבו, ומקומי בחיים, כשהעניינים
התייצבו ונרגעו עבורי. לא חושבת שה'שקר' שלי גרם לנזק לקיבוץ
בו אני חיה עד היום. הוא לא המיט עליהם קטסטרופה. למעשה הם
הרוויחו בחורה טובה שרק ניתנה לה הזדמנות כך. כן, שקר זו לא
תמיד האופציה הרעה ביותר, לפעמים זו האפשרות היחידה''.
לאחר רגע הוסיפה: ''את יודעת מה, תחשבי על כל הבנות במזרח
שנאלצות להגיע למנתח, בזמנים החדשים,  כדי לתפור להן את קרום
הבתולים-אחרת במקרה הטוב הן פסולות חיתון, ובאיסלם אולי גם
מועמדות להרצח. נראה לי ששקר  הוא לעתים באמת האפשרות
היחידה!''
''אגב, הוסיפה, לאחר זמן שמעתי שההיכרות ההיא דרך ה'שדכנית',
שלא יצאה לפועל, 'נפלה' בגלל בן קיבוצי, בחור קטנצ'יק,
שהעביר-נשמה טובה שכמוהו, אינפורמציה לבחור שהיה אמור לפגוש
אותי. לא יודעת אם הם הכירו מהצבא או משהו,  וההוא שאל עלי, או
שהוא נידב מידע מרצונו לאחר שנודע לו...לא יודעת. נשמות טובות
לא חסרות בקיבוצים'' הוסיפה בסרקזם. 'אם הייתי מחכה לישועה של
ה'מוסדות-יעני ה'שדכנית', אולי לעולם לא הייתי מקימה משפחה!''
אחר כך, היא שתקה, הביטה בי, ושאלה: נו, ומה ה'סודות שלך?''
סיפרתי לה.


''שקר הוא לא תמיד האופציה הגרועה ביותר''     12.9.18