מגיל אחת עשרה הוא מנגן, מלחין וכותב. כל מי שפגש אותו -
מורים, חברים, מדריכים בתנועה, בני המשפחה, שכנים, חברים של
ההורים - כולם, באופן גורף אמרו שהוא עילוי ושאין להם ספק
שהעולם יכיר וידע עליו.
מגיל אחת עשרה זה מה שהוא שומע. בכל הזדמנות. שיש בו ייחוד,
שמשהו בו שונה, שלמוזיקה יש צבע חדש, רענן וטרי כשהוא מנגן.
בכל ארוע בבית הספר, בכל חגיגה משפחתית, בחגים ומסיבות, הוא על
הבמה.
הפרופיל הגבוה שלו והעדר הקשרים שמו את הנגינה מעט בצד לשלוש
שנים מיותרות שלא לומר דפוקות מהתחת. ניקי דאג להחביא את
החוויות טוב טוב מתחת למיטה ושהמנקה לא תעביר שם מטאטא.
שתתרחק. שאף אחד לא יגע, יזכיר, ידבר. 'להרוג את הזכרונות כשהם
טריים ולא לתת להם לגדול". בדיעבד, היה ממש אדיוטי לשיר את
השורה הזו, הוא יגיד לעצמו ולרותי, שעוד תכתוב על זה נובלה
ותזכה בפרס ספיר.
כל השנים הוא היה ליד. היו בלי סוף הבטחות שהנה זה הרגע שלו.
ישלחו כתבת למוסף, יראיינו ברדיו, יזמינו לתכנית ארוח. הכל על
קרח. ומסביב, המשפחה, החברים, השכנים אומרים לו: קדימה, עשה
מאמץ. לא הגיוני שהעולם לא מכיר אותך. שחק ת׳משחק!
אתה יודע שיכול להיות אחרת, נכון, היתה אומרת לו רותי שלוש
פעמים בשנה. ביומולדת שלו, בראש השנה ובפסח. שלוש פעמים בשנה
היה מסתכל לה בעיניים ואומר לה שבחיים חייבים להאמין.
היתה לו ידיעה פנימית ברורה שהיום הזה יגיע. שמישהו יקרא את
המילים שלו, ישמע את המוסיקה ויוציא אותו לאור הגדול, הראוי.
הוא לא יהיה קבצן ולא יחזר אחר שום פתח. הפתח היחיד שהוא מחזר
אחריו הוא זה של רותי.
כשחצה את חמישים, אמרה לו שאולי מספיק, איך לא כואב לך שאתה
עדיין בצל? אני כבר לא יכולה לראות את האחרים נוסקים ורק אתה
לא מתאמץ.
הכל טוב, אמר לה. את יודעת שמאמץ זה לחלשים. עוד תראי שזה יקרה
מעצמו.
כשחגגו לו במשפחה הקרובה שישים וחמש, אמר לו אחיו, אז מה,
ויתרת? כזה פספוס.  אתה תראה שזה יגיע. ענה ולגם מהקפה. כולכם
תראו.
שמונה שנים אחר כך, החליטו לכתוב על המצבה: יכול היה להיות
אחרת.