אנו מכירים שנים רבות. מינקות. גדלנו יחד. הלכנו אחוזי ידיים,
יחפים בשדות ושבילי הקיבוץ ועל שפת הים.
עברנו זה עם זו כברת דרך ארוכה. צברנו חוויות, היינו שותפים
לצחוק ועצב, פחדים, אהבות, רגשות ותקוות.
חלקנו גורל משותף.

תמיד היינו שם זה למען זו וכמעט לא היה דבר שלא הייתי מוכן
לעשות או לסכן למענה.
אהבתי את המאכלים והתבשילים שהכינה לי. הערצתי את טעמה
המוסיקלי וצחקתי עד דמעות מהלצותיה.
ימי ההולדת, שלה וגם שלי, תמיד חגגנו יחד, ועד כמה שישמע מוזר
אולי, אהבתי אצלה את הבלורית ויפי התואר.

את המראות והנופים אליהם לקחה אותי אנצור עד יומי הלפני
האחרון...

[את היום האחרון אקדיש לעניינים שקשורים לסגירת קצוות
פיננסיים, (ירושות וצוואות).
לא מנומס ככה למות כיום, מבלי להודיע מראש איזו פקולטה לרפואה
תקבל לרשותה את הפגר המהולל, לצרכי מחקר.]

... היא היתה העוגן של חיי. לא העליתי בדמיוני אפשרות שאצליח
לשרוד בלעדיה.
אך בחיים, כמו בחיים, דברים החלו קורים.
בתחילה הכניסה חברים חדשים לחייה, שהשפיעו על השקפת עולמה,
דעותיה ועקרונותיה.
חלו שינויים קלים אך מדאיגים בסגנון לבושה ובצורת הדיבור שלה.

אופיים של חבריה החדשים והאנשים אותם שכרה כדי לנהל את ענייניה
היו למורת רוחי והכיוון אותו התחילו לקבל חייה נראה לי כמוביל
אל הרס עצמי/עצמה, ככזה שחזרה ממנו אין.

כשהחל השינוי, חשבתי וקיוויתי שזו איוולת חולפת או שיגעון
זמני, והיא תחזור אל עצמה במהרה.
אך למרות ניסיונות השכנוע, בשיחות עומק אל תוך הליל, שלי ושל
חברים אותם גייסתי לעזרתי, העיקשות והטיפשות נראו כמשחיתים כל
חלקה טובה בהתנהלותה ובאופייה.
מצבה הלך והחמיר.
היו ימים אשר למרות שהבטתי בה וידעתי כי זאת היא, לא הצלחתי
לזהותה.
לעיתים קרובות, מתוך תסכול ודאגה לשלומה, הייתי מנסה להבין,
"מי את? מה נהיה ממך? למה את מרשה למחלה הזו להשתלט עלייך?
איך, מעלמה חיננית, סקסית, שניצוץ שובב בעיניה ורוח שטות
בשערה, הפכת לגברת כבויה, מקומטת, רטננית, צדקנית ויהירה?"
איפה היא? להיכן נעלמה לה הצעירה המבריקה, הנערצת, הנאורה,
הפתוחה, האכפתית....? לאן???

בשלב מסוים, לא יכולתי יותר לשאת יותר את הימצאותי במחיצתה,
ודרכינו נפרדו.
שמרנו על קשר לאחר הפרידה, אך הוא הלך ודעך ככל שחלפו השנים.
החברים והמכרים המשותפים התמעטו, ונמוגו להן לאיטן גם החיבה
וההערכה שרכשנו זה לזו.
היה קשה לי, הנתק. היתה נוסטלגיה. היו געגועים.
גם הם חדלו.
את מקומם תפסה המבוכה להודות שפעם בעברי הייתי עם מישהי
כמותה.

זה היה כבר לפני כמעט 30 שנה, אך עד היום כשאני נזכר בימינו
היפים ביחד, אני שוב תוהה,
מדוע, למה, כיצד ומדוע, יה בת אלף... תיקון, יה בת שבעים,
הפכת, מ-מדינת ישראל, ל-ארץ ישראל?

שייקה, הנביא המתוקשר, שאל:
"אֵיכָה֙ הָיְתָ֣ה לְזוֹנָ֔ה
קִרְיָ֖ה נֶאֱמָנָ֑ה?"


ואני שואל:
כיצד - ממרום הודך ותפארתך, נכנעת ונתת ידך להזנחת כוח
המשיכה, הכּוּליוּת והחינניות בהן ניחנת מלידה, כמדינת העם
הישראלי?
כך, בדרך זולה ונלוזה ובעבור אתנן של חופן עצמות ואבנים - הפכת
למדינת העם היהודי?