אז עוד אחד הלך, ושוב אני לבד. כמה מפתיע, בעצם לא. אומרים שמה
שהיה לאו דווקא שיחזור על עצמו. באמת? אז איך זה ששוב אני
מוצאת את עצמי יושבת כאן, עם אותה תחושה של כישלון? יש אהבה,
ולא, היא לא מנצחת. יש אותי שנלחמת שוב ושוב עבור מישהו שלא
נלחם בחזרה. כן, יש סיבה לגיטימית כביכול לכך שאתה לא אתי, אבל
אני רואה את הדברים בצורה פשוטה יותר. בחרת ללכת משמע אתה לא
אוהב. במפגש אחרי הפרידה אמרת לי שבהתחלה היה לך קשה, ואחר כך
הרגשת הקלה. הקלה! שכל מה שעשיתי בקשר הזה זה לדאוג לך, לעודד
אותך, לפרגן לך, להכיל אותך ולאהוב אותך. כמו שנאמר לי, יש
אנשים שלא יודעים לקבל טוב. אתה כנראה נמנה עם הגזע הזה. תחזור
לחיים הכה משמימים שלך נטולי אהבה ואש.
אם יותר טוב לך כשאני לא בחייך אז אני מאחלת לך להמשיך להרגיש
את הטוב הזה.

עם כל מה שעברתי אתך, ועברתי כל כך הרבה קשיים ופגיעות. אני לא
הרגשתי הקלה, וגם עכשיו כמה שבועות אחרי, עדיין לא שם. חבל
שאין אבקת קסמים של "הקלה". בטוח יש לך מלאי שלם של זה ובכיף
היית מפזר את זה עליי. החזרה למציאות לפני שהכרנו היא לא
פשוטה. באתי מתוך כאוס וחזרתי לאותו כאוס רק עם עוד תוספת
נחמדה שכזו. ואני מתהלכת בעולם כחצי בן אדם, מסרבת להאמין שאני
שוב לבד. "את מגזימה", "תפסיקי לרחם על עצמך", "תמשיכי הלאה"
ועוד שלל משפטים "מחזקים ומעודדים" שכאלה נזרקים לעברי מאנשים
שלא מבינים דבר או חצי דבר. מעניין אם הם יעזו לומר לאדם ששבר
את רגלו: "קום! לך!".

אז לסרב להאמין שזהו המצב שלי, שזוהי המציאות שלי לא ישנה דבר.
הדמעות ימשיכו לזלוג, הימים יעברו, המחשבות לעולם לא ייפסקו.
עוד צלקת נחרטה, עוד אמונה הרסנית נוצרה. שיהיה לי בהצלחה.