נאומי חליפות, אימרות חלולות,
מביט כמו תמיד, בתקוות מעושות.
הם יודעים, אין פה כלום, רק תור שנשרך,
שלבים מתחלפים, עולם שנשכח.

הבטון מחוספס, עוברים עליו בשתיקות,
הם נופלים, נשברים,
הכל על מי מנוחות.
והם לא מתקרבים, לא מקווים ליותר,
מכבים ת'תשוקה, עד יגיע כאב.

אני עולה לשחקים, רוצה להתמכר,
זה עוד רגע יתחיל, המחול ישתחרר.
ונהיה ברגעים, בכאב מתעורר,
קצבי גוף יזרמו, רעידות של אחר.

אני מחוץ למקומי, רוקד ומתמסטל,
זוחל על גחוני, הקיום מתאפשר.