הוא החליט לצאת מהארון קְבַל עם וְעֵדָה. בעצם, קבל עם
ופייסבוק. ידידה קרובה שלו אמרה לו שזה משחרר. אז הוא עשה זאת.
לא היה לו מצעד גאווה להשתתף בו, כי הסוד שהוא החזיק בתוכו לא
היה קשור להומוסקסואליות ולא היתה לו קהילת להט"ב.

היציאה שלו מהארון היתה קשורה לנושא אחר לחלוטין. אולי לא
לחלוטין? מי ישפוט? פעם, לפני כמה עשרות בודדות של שנים, להיות
הומוסקסואל היה דבר שנחשב להפרעה נפשית ונכלל ב-DSM שזה המדריך
הפסיכיאטרי להפרעות נפשיות.

הוא החליט לצאת מהארון כי גם לו היתה הפרעה נפשית. גם לו יש
הפרעה נפשית. את ההפרעה שלו עוד לא הוציאו מהמדריך הנ"ל. הוא
קרא באינטרנט דברים שכתבה פטרישיה דיגן וזה נסך בו אומץ והוא
יצא לאור. היא כתבה על זרע שזורעים אותו בסביבה לא מתאימה והוא
אינו נובט ואינו מתפתח. היא כתבה שהסביבה אחראית גם היא ליכולת
של חולי הנפש להסתגל - להיות אדפטיביים ולהשתלב בה.

הוא קיווה שהחשיפה שלו בריש-גלי, בפומבי, באופן מוצהר וחגיגי,
באופן פשוט וישיר תשנה את הכל. הוא לא לקח בחשבון עד כמה
הסטיגמה בנושא בריאות הנפש, הבורות, הדעות הקדומות, הסלידה,
ההתנערות וכל שאר הינם עמוקים ושורשיים.

לאחר החשיפה התחילו התגובות. אמרו לו : "פשששששש .... וואו!
אתה?! לא היינו מאמינים! לא רואים עליך!" אמרו לו: "אל תתמסכן,
אתה כמו כולם, אין לך כלום!" להתמסכן? לעשות מעצמו מסכן?? הוא
בדיוק ההיפך מזה!
טוב. הוא אמר לעצמו. לפחות ניסיתי. אבל רגע אחד, למה ציפיתי,
הוא שאל את עצמו. למה באמת הוא ציפה? הסוד שהוא חשף לכאורה
אינו סוד. לסבול כולם סובלים. אחד סובל מאי ספיקת כליות, שני
סובל מלב שבור כי אישתו בגדה בו, שלישי סובל מטחורים, רביעי
סובל מהתמכרות לקפאין ולניקוטין, חמישי סובל מהעובדה שהילד שלו
בחינוך מיוחד, שישי סובל מחמתו ומחמו ואין לזה סוף. מי שאמרה
לו לא להתמסכן פשוט ייצגה את הגישה של החברה כלפי אנשים כמוהו
; התכחשות לבעיה, טאטוא הבעיה מתחת לשטיח והתייחסות למוגבלות
הזאת שהיא שקופה כאל אי מוגבלות.

אז נכון שכולם סובלים, אבל יש כאלה שיש להם אבחנות רסמיות.
יעני, אבחנות כתובות וחתומות שגם מקנות להם זכויות מיוחדות
מבחינת משרד הבריאות ומבחינת הרווחה.

לפני כמה ימים הוא היה במסיבה לקראת ראה"ש. זאת היתה מסיבה של
חולי-נפש. מישהי אמרה לו שכולם שם חולים אבל לא על כולם רואים
את זה. היא אמרה לו שאבא שלה הוא איש חשוב מאוד ושהוא לוקח
אותה לאירועים של פוליטיקאים. הוא יועץ אסטרטגי או משהו כזה.
באירועים ההם, כך היא אמרה לו, כולם נורמטיביים וכולם חכמים
וכולם נבונים וכולם יפים ויפות.
אחר כך היא סיפרה לו שהיא קפצה מהגג לאחרונה ושהיא נפצעה
ושעכשיו היא נכה. כלומר, יש לה עכשיו נכות כפולה: היא גם
חולת-נפש וגם מוגבלת ברגליים בגלל הנפילה והפציעה.

היא אמרה לו שכשהיא הולכת עם אבא שלה לאירועים, היא מרגישה
נורמלית. הוא שאל אותה מי קובע מי בריא ומי חולה בתחום הנפש.
היא ענתה לו שהרופאים קובעים. אבל לפי מה בעצם? לפי הנזק שאתה
גורם לעצמך / לסביבה? לפי מה בעצם לעזאזל? מה, פוליטיקאים
מושחתים אינם "חולים"? מה, פוליטיקאים ואנשי ציבור שסורחים
ומועמדים לדין והולכים לרצות עונשי מאסר ונגזר עליהם קלון אינם
"חולים"?

יציאה מהארון אמורה באמת לשחרר, אבל היא משחררת גם שדים ופחדים
שיש בסביבה. כל אחד רוצה להיות נורמלי, כל אחד רוצה להיות
נורמטיבי ולהשתייך לכלל. אף אחד לא רוצה להיחשב לחולה נפש. יש
הרבה סטרייטים שעדיין מחשיבים את ההומוסקסואליות כמחלה נפשית
ולא מעניין אותם מה כתוב היום ב-DSM.

לאחר שהוא יצא מהארון, כבר לא היתה דרך חזרה.
הוא כבר לא היה יכול לדעת מי מסתכל עליו ברחמים, מי בכבוד, מי
כמו קודם, מי באש ומי במים. הוא כבר לא יכול היה לדעת מי יסנן
אותו מלכתחילה ומי ייתן לו צ'אנס ויקשיב לו עד הסוף.

אור השמש נח על עורו וחימם אותו. הסגירוּת של הארון כבר לא
גוננה עליו. דלתות הארון כבר לא הסתירו אותו וכבר לא סיפקו לו
מקום להשתבלל בו.

אני עצמי לא הייתי חבר שלו בפייס. הוא סיפר לי לאחר מעשה על
החשיפה ועל התגובות ברשת ובחיים. הייתי גאה בו. אמרתי לעצמי,
וואלה, אילו אני  גם הייתי שייך לאחת מהמוגבלויות השקופות שאיש
אינו רואה אותן מבחוץ, הייתי עושה כמוהו!
השאלה היא אם הייתי מוכן לשלם אחר כך את המחיר ...