[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







בבה שמעונוביץ
/
מקומות מפחידים

מקומות מפחידים
יצא לי כמה פעמים לפחד במקומות מפחידים.
בפעם הראשונה אני פחדתי כמעט באפריקה.
זה היה כאשר עוד לא היינו בישראל. יום אחד חזרתי הביתה מבית
הספר וגיליתי שהסלון שלנו ריק, אבל לא לגמרה: באמצע הסלון
הופיע ארגז ענק. בתוך הארגז היו כמעט כל הדברים שלנו: כסאות,
מנורות, סירים וספרים. מיד בדקתי וראיתי שגם המשחק "שוטרים
וגנבים" כבר בתוך הארגז.
שאלתי את אמא: "מה קורה?"
"עוברים. לאפריקה."
אפריקה? ממש נבהלתי. פעם ראיתי את אפריקה בטלוויזיה: יער קודר
ובו הרבה חיות טרף. שם נחיה?
אמא אמרה שלא אדאג. אנחנו נסע למקום יפה עם הרבה שמש, ולא יהיו
שם יערות עם חיות טרף. יהיה לנו טוב שם.
אבא פעם אמר שאמא "רואה ורוד", ואני חשבתי שזה אחד הוורודים של
אמא. המשכתי לפחד. במיוחד פחדתי בחלום שבו אני חלמתי שאני גר
באפריקה. את החלום סיפרתי לאמא שתדע שבאפריקה מפחיד. גם לאבא
סיפרתי שגם הוא ידע.
בכל זאת טסנו. בזמן הנחיתה באפריקה השמיעו לנו שיר כלשהו, שלא
הבנתי את המילים שלו, ואמא התחילה לבכות. חשבתי שסוף סוף גם
היא פוחדת מאפריקה, אבל אמא אמרה שהיא בוכה משמחה ומהתרגשות.
אבא גם נראה מאוד מאושר.
"זאת לא אפריקה. זאת ישראל" אמר אבא.
על ישראל לא ידעתי כלום. אבל למה הם אמרו "אפריקה"? עד עכשיו
אמא ואבא אף פעם לא רימו אותי.
"למה שיקרתם?" שאלתי.
"המדינה שיצאנו ממנה עוינת לישראל, ולכן היה מסוכן להזכיר את
השם הזה. חששנו מאוד שתגלה לאנשים זרים."
חשבתי: למה עוינת? מה מסוכן? איך נראית ישראל זאת?
ועוד חשבתי: איזה מזל שלא נסענו לאפריקה, ואיזה מזל שאמא ואבא
בכלל לא יודעים כמה אני פחדתי.
הפעם הבאה פחדתי כבר בישראל. סבתא הזמינה אותי ואת האחים שלי
לסרט. היה ממש קשה לבחור משהו שכולנו רצינו לראות. רק סבתא
הסכימה לכל הצעה, כאילו שלא אכפת לה. בסוף בחרנו בסרט מצויר
שאני הכי רציתי.
הגענו לקולנוע, קנינו כרטיסים, לא קנינו פופקורן, כי סבתא לא
יכולה לסבול כאשר אוכלים באולם קולנוע או בתיאטרון. בהתחלה
הסרט היה מעניין, אבל מהר מאוד הוא התחיל להיות מפחיד. הילד
בסרט הגיע לממלכה קסומה שבה היו המון סכנות, מפלצות, מכשפות
ומה לא. היה הרבה רעש, הכל התפוצץ, והילד נבלע בסלע. ואז הגיע
דרקון שהתחיל לנדנד את הסלע. והסלע נפתח, אבל במקום הילד היה
שם יצור כלשהו ענק ומגעיל. הבנתי שהמכשפה הפכה את הילד לייצור
הזה. ואז הדרקון נשף אש בכל אחד משלושת הראשים שלו והתנפל על
הייצור.
הסתכלתי על סבתא ועל האחים שלי. נראה לי שהם לא פוחדים, אלא
דווקא נהנים. אבל אני התחלתי מאוד לפחד. לא ידעתי מה לעשות, כי
היה ממש ממש איום. ואז הנחתי את הראש על הכתף של סבתא, עצמתי
את העיניים ואמרתי: "סבתא, אני מאוד רוצה לישון, בואו הביתה."

סבתא חיבקה אותי חזק ולא אמרה כלום. הייתי ממש מאושר שהיא לא
הבינה שאני מפחד.
ועוד מקום שבו פחדתי: מגרש כדורגל. סיפרתי לכם שעליתי ארצה
בכיתה ב'? לא ידעתי עברית, אבל למדתי מהר. הילדים קבלו אותי
מאוד יפה, ומיד היו לי חמישה חברים. או, אולי רק שלושה, כי
שגיא, אחד החברים, צחק עם לביא, חבר אחר, על צורת הדיבור שלי
בעברית.
לא חשוב. עכשיו אני רהוט. אני אומר " כָּעָךְ", " אִימּוּנִית
", " מִרְקָע", ואז אנשים שואלים מהיכן אני מכיר מילים כאלה.
ואני עונה להם שהמילים נקלטות מהספרים ומעשירות את אוצר המילים
שלי. כך אני יכול לדבר. אבל בדרך כלל אני מדבר סבבה, כמו
כולם.
והנה הסיפור על המקום המפחיד השלישי.
בכיתה ג' רשמו אותי לחוג כדורגל. הרבה ילדים מהכיתה השתתפו
בחוג הזה מכיתה א'. שגיא ולביא היו בכלל אלופים. מהאמון הראשון
התחלתי לפחד שכולם, ובעיקר המאמן, יגלו שאני השחקן הכי גרוע.
רצתי אחרי הכדור, אבל תמיד מישהו הגיע אליו לפני או לקח לי
אותו בקלות, ואז אני שוב רצתי אחרי הכדור. כמה פעמים קיבלתי את
הכדור בפרצוף וזה היה מאוד לא נעים. לא הבנתי את המילים שאמר
המאמן, כאלה כמו "בעיטה חופשית", "בעיטת מספריים", "בעיטת
עונשין", "בעיטת קרן" (כל זה מופיע באות ב' בויקיפדיה, ויש עוד
המון מילים הקשורות לכדורגל באותיות אחרות). בעצם את המילים
הבנתי, אבל לא ידעתי מה צריך לעשות כאשר שומעים אותן. לפני
האמונים תמיד חליתי: כאבה לי הבטן, או הרגל או האצבע. אבל אבא
בכל פעם אמר שזה יעבור ושאלך להתאמן. ושוב פחדתי שהמאמן יגלה
שאני לא טוב. פחדתי מאוד.
עם הזמן הבנתי שהמאמן היה ממש נחמד ולא היה צורך לפחד ממנו.
הוא בכלל לא הסתכל עלי, אלא רק על הילדים ששחקו טוב והיו
בנבחרת. והעיר המון לשגיא וללביא. ולי הוא לא העיר ובכלל לא
הרגיש שאני מפחד.
בחיים שלי היו עוד מקומות מפחידים, שבהם אני גם פחדתי סתם, וגם
פחדתי שלא יגלו שאני מפחד.
זהו, די! אני מתחיל להתמודד עם כל זה. אפילו כתבתי תכנית
התמודדות:
"תכנית מפורטת של התמודדות עם פחד סתם"
(הסדר מאוד חשוב!!!!!!!)
V בחצר בית הספר אתעלם לפחות ארבע פעמים מהילד המציק לי, ולא
אברח ולא ארביץ לו.
V בקולנוע אראה סרט מפחיד ובכלל לא אעצום עיניים.
V בכיתה אצביע בשיעור מדעים.
בבית אראה לאבא את התעודה, למרות שיש בה כמה ציונים שהוא לא
יאהב.
אם אצליח לעשות את כל המעשים האמיצים האלה, אגש ליעל ואספר לה
בדיחה. לא משנה באיזה מקום. אפילו אם הוא יהיה מקום מפחיד.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אינטרנט בלי
במה, זה כמו לחם
בלי חמאה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 8/9/18 16:30
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
בבה שמעונוביץ

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה