אני יוצא לרחוב, רחוב שקט, רחוב טוב, ומקהלה של תזמורת הולכת
כמו צעדה סקוטית עם חמת חלילים ותופים, ומאחוריה ארון שחיילים
נושאים. מי מת? אני שואל כל אחד ואחד, אבל אף-אחד לא עונה לי,
הם רק עומדים במדרכות ובוהים בעיניים כסילות מצועפות בצעדת
המוות על פני הרחוב שלי. אתמול מתה הזקנה שגרה בבניין 7 ליד
המזרקה בקומה העליונה, אומר מישהו, ובוכה דמעה קטנה. ילד קטן
התפרץ לכביש היום אחר-הצהריים, ודרסה אותו טרנזיט של אנשים
שאומרים מה נשמע, אומר בחור אחד, ומוחה דמעה קטנה. הילדה ההיא
הוכשה על-ידי נחש, ונפטרה עוד לפני שהגיעה לבית-חולים, אומרת
אישה, ומביטה בתינוקת שלה הישנה בעגלה. הזקן ליד עץ האלון
התחלק באמבטיה ושבר את הראש, אומר מישהו וחורק שן עצבות. הכלב
נדרס על-ידי טנק כשיצא להגן על הדמוקרטיה, אומר אחר ולא יכול
לרעוד. היא נרצחה בבית המיטות על-ידי זר שהיא הזמינה כדי
שינעים לה את הלילה! צועק אחד ולא יכול לחדול. היא נפלה מחלון
הקומה השישית וריסקה את כל המוח שלה. אומר מישהו בדמעות. אבל
של מי הארון? אני שואל נסער. חיילים בלבוש סקוטי, עם תופים
וחמת חלילים, חיילים שנושאים ניצרה פתוחה וחיליים שנושאים את
הארון. מי מת? אני שואל, אף-אחד לא עונה לי, מי מת, של מי
הארון? ההיא התחלקה במדרגות ושברה את כל העצמות שלה, לא נשאר
ממנה כלום. הוא תלה את עצמו על עץ אלון, לא היה לו איפה לגור.
היא נחטפה בדרכה לבית-הספר, ומצאו אותה רק אחרי שבועות, צפה
במי ביוב. הוא פוצץ לעצמו את הראש בברטה, אקדח שרות שהוא נשא
עמו... אבל מי מת, של מי הארון? מי מת, לעזאזל, מי מת?