את הסיפור הזה שמעתי מחבר ותיק. לא אגלה את שמו, למרות שהסיכוי
שאתם מכירים אותו קטן מאוד, כי לא רק שהוא אחד מרובנו, הוא גם
אחד שמשתדל את רובנו לא להכיר. הוא חי לו את החיים שלו, מספר
במִסְפָּרָה האדומה שלו, ומכניס לשם, לחיים ולמספרה, רק את אלה
שלפי הערכתו יהיה לו נחמד לספר שנים רבות.
נקרא לו טיפוס.
אותנו הוא הכניס, את כל המשפחה, חוץ מדני שלא ניסה להיכנס, כי
לפי דעתו אסור לפתח יחסי קרבה עם סַפָּר, אחרת זה לכל החיים.
אני פיתחתי. פעם או פעמיים אני ניסיתי להתנתק מטיפוס וללכת
לספר אחר. הספר האחר היה בכלל לא רע והיה נחמד, אבל חזרתי
לטיפוס. היה לי מאוד חשוב שהוא לא ידע שפנטזתי לעזוב אותו, כי
לא עוזבים חבר רק בגלל שהוא ספר בינוני. ובכן מיד חזרתי אליו,
אל השיחות שלנו, אל הקפה שלו, ואל התסרוקת הנצחית שלי.
תארו לעצמכם גבר לא גבוה, רזה, שחרחר, מתלבש בסטייל, צעיר, אבל
לא מאוד. זהו טיפוס. עם כל לקוח הוא משוחח כאילו ממשיך את
השיחה שהתחילה כבר קודם: עם בחור הייטקיסט - על גאדג'טים
חדשים, עם המורה המתוסכל להיסטוריה - על כך שהילדים לא מה שהיה
פעם, עם נכדי הג'ינג'י - על המשחק המגניב "פלישת הפילים
לקניון" , עם אישה שבאה לתחזק את הבלונד שלה - על מאכלים
אקזוטיים, ועם הזקן המחפש את עצמו - על טיולים סביב העולם.
לטיפוס כייף להתקשקש על גאדג'טים ומשחקים. לעומת זאת בילדים
אין לו עניין, ובאוכל טעמו ממש לא מצטיין, והטיולים שלו
מוגבלים לעיגול שמרכזו במספרה האדומה והרדיוס הוא המרחק עד
המכולת.
אבל לְדַבֵּר על כל דבר, אם צריך, טיפוס יודע. וצריך לדבר, כי
הלקוח, בזמן שטיפוס מספר אותו, כל הזמן מסתכל בראי ורואה בו רק
שני פרצופים - של עצמו ושל טיפוס. ולא ינעם ללקוח לראות
פרצופים משתעממים, שותקים וחושבים על שלהם.
לטיפוס יש מצבי רוח. ואז, כאשר הוא מדוכדך, או קודר, או זועף
(אצלו אלה שלושת מצבי רוח שונים), הוא נזכר במצבים מעצבנים
שהזדמנו לו.
והנה מה שהוא סיפר לי פעם.
כאשר טיפוס היה צעיר מאוד, הוא נסע מכאן. אחרי כמה זמן בחוץ
הוא גיבש דעה שהחיים בארץ לא משהו, כי בארץ כולם מתחכמים.
טיפוס נשאר בחוץ.
באחת המדינות שהיה בה ממש טוב-לחיות-להתפרנס-לעשות-חיים, הוא
פתח חנות נעליים קטנה. כמו כל חנות נעליים אחרת, גם החנות שלו
הציגה נעליים ברחוב ליד הכניסה. אבל רק נעל אחת מכל זוג, כי
למרות שאנשים שם לא מתחכמים, לך תדע מה יכול להיות. העסק הלך
ממש לא רע, הייתה פרנסה שספקה לטיפוס חיים נחמדים. ופתאום,
אחרי כמה חודשים התחיל להתרחש משהו מוזר: מפעם לפעם נעלמה נעל
אחת מהתצוגה בחוץ. מי לדעתכם צריך נעל אחת? ילד שובב או מבוגר
שהלך לו השכל? זאת הייתה ממש תעלומה, מסתורין. טיפוס ניסה
לארוב לגנב המשוגע ולתפוס אותו, אך לא הצליח. הוא תלה בחנות
מראה בזווית שבה ראו את התצוגה. לא עזר. לבסוף טיפוס החליט
שהוא יתעלם מהפרשה ולא יתן לה להשפיע על החיים הטובים שלו.
הפרשה הייתה מוזרה ואפילו אפלה, אבל הסיפור עליה יצא מצחיק
ושעשע את החבר'ה, שהתלהבו וספרו אותו לחברים שלהם. והחברים
ספרו לחברים שלהם. נוצר סיפור שרשרת כזה.
עבר זמן, אולי שנה, אולי אפילו יותר. מפעם לפעם נעלמה נעל אחת.
ואז בצהרי יום שני, בדיוק כאשר טיפוס נעל את החנות וכבר הרגיש
בפה את טעמם של העוף ושל הפירה במסעדת YOSI, הופיע בן אדם. הוא
היה גבר גבוה מאוד ואלגנטי, ונראה סולידי ונחמד. הוא פנה
לטיפוס בכמה מילות ברכה ושאל אותו האם הוא זה שעליו מספרים
שגונבים לו כל פעם נעל אחת. טיפוס לא התפלא שהאיש שמע על זה,
כי כבר אמרנו שהסיפור התגלגל מִפֶּה לַפֶּה. אם כך, אמר האיש,
אולי טיפוס שמר את בנות הזוג של הנעלים שנגנבו? אומנם זה לא
סביר ויהיה ממש מוזר אם הוא עשה זאת, אבל אולי במקרה?
האמת שלא במקרה, אלא בגלל שטיפוס ממש לא היה מסוגל לזרוק דבר
טוב ושלם, נשמרו בנות הזוג של הנעליים שנעלמו. איזה מזל, אמר
האיש וסיפר שהוא מנהל מוסד שיקומי שאליו מתקבלים רק נכים בלי
רגל אחת. אי אפשר לתאר כמה כאלה יש, ומה הם מרגישים כל פעם
כאשר קונים זוג נעליים וזורקים לפח נעל אחת.
טיפוס בשמחה מסר לאיש את הנעליים שנשארו בלי שימוש. האיש לקח,
גם הוא בשמחה, ועזב.
טיפוס נעל את החנות והלך לאכול. הוא אכל וסיפר ל YOSI על ביקור
האיש. YOSI הקשיב ולאט לאט התחיל לצחוק. ממש התגלגל. למה? כי
הצחיק אותו הסיפור על המוסד לבעלי רגל אחת בלבד.
זה נראה לא הגיוני, אמר YOSI.
אז למה לדעתך האיש צריך את הנעליים שאין להן זוג? התעצבן
טיפוס.
כדי להפיג את תחושת הבדידות של הנעליים העריריות שנעלמו לך
מהתצוגה, ענה לו YOSI, בעל המסעדה ותואר במשפטים.
טיפוס שתק. אולי פענח את הניסוח.
הרבה מתחכמים יש בארץ הזאת, אמר טיפוס אחרי השתיקה.
לא יָדַעְתָּ? שאל YOSI.
החיים כאן לא משהו, אמר טיפוס.
הרבה מתחכמים, אישר YOSI.