איש הולך ברחוב והגשם צונח לו על הראש. הוא אוהב גשם, הוא אוהב
קור, הוא אוהב חורף, והוא רוקד כשהגשם צונח לו על הראש. אין לו
מטרייה, והוא לא לבוש היטב מלבד ג'קט. הוא רוצה לקטוף פרח של
חורף ולתת לנערה שהוא אוהב. והנערה שהוא אוהב לא אמרה לו מעולם
מאיפה היא באה. גם בשעות החשוכות של הנפש שלה - איש לא יודע
מאיפה היא באה ולאן היא הולכת. היא רק באה ומופיעה. אם שואלים
אותה איך היא מצליחה להיות כל-כך חופשיה - היא אומרת שזו הדרך
היחידה להיות. אין מה להשיג ואין מה לאבד. כל רגע נצור כמו
ניצרה ברימון צמוד לגוף. היא מנופפת לו מהחלון, והוא עולה
מחייך ומביא לה את פרח החורף. זהו פרח לבן ומושלג, שהכפור נושב
בו. לפני שהיין נמזג היא מספרת לו שציידים צדים אותה והם לא
ישקטו עד שתמות. "זה מרדף חסר רחמים," היא אומרת מתנשפת, "עליך
לקחת בחשבון שאולי יקרו כמה דברים לא נעימים בממלכתו של האל,"
"הו, אני יכול להסתדר עם זה," הוא אומר בחיוך, ומנסה לגרש את
המועקה המזדחלת לבטנו. "למדתי אגרוף בצופים," הוא לא למד אגרוף
בצופים והוא כלל לא בטוח שהוא יכול להסתדר עם זה, אבל מה לא
עושים כדי להניח את המועקה בצד. היא מחייכת, חיוך לא אמתי,
והאווירה נינוחה ונעימה. המוזיקה מתנגנת על הפטיפון הישן עם
התקליט המסתובב, ואווירת קסם של ריח פרחים ממלאת את האוויר.
"אני לא פוחדת לאבד שליטה," היא אומרת, "למדתי את הלקח היטב.
אין אמת שאני לא מסוגלת להגיד. יש עצות שאני שומרת לעצמי.
תזכור היטב ואל תשכח - אתה יכול ללכת מתי שאתה רוצה בלי התראה
מוקדמת, ולא לחזור לעולם." אבל היום היא לא תלך לעבודה כי אין
לה חשק ללכת לעבודה והיא לא תלך לעבודה אם היא לא רוצה. היא לא
אוהבת ימי ראשון, והיא רוצה לירות בכל היום הזה עד שייכנע. -
הלכתי, ראיתי את הפרחים, והם היו פרחי חורף. זה כל-כך שונה
מהרעש של המכונות, ומהנסורת והגריז, ותחושת העבדות כמו בסרט
"מטרופוליס". "אני לא מצליחה להגיד מה אני מרגישה, וזו בושה
שעדיין אני צריכה לעשות זאת אחרי כל-כך הרבה זמן. אבל הכול
מסתכם בזה שאני אהיה יכולה להתעורר בבוקר, להביט דרך החלון,
ולהיות מאושרת. כל המוות והכאב בעולם - לא אני הזמנתי אותם
להיכנס. הם נכנסו בעל כורחי."