כשפתחתי עיניים בפעם האחרונה התפלאתי שאני עדיין שוכב במיטה.
יכולתי לשמוע את הטפטוף המונוטוני של האינפוזיה אבל לא טרחתי
להביט לעבר שקית העירוי. היא לא עניינה אותי. גם לא טרחתי לחפש
בעיניי אם יש פנים מוכרות סביב המיטה. ממילא בלי משקפיים
ראייתי מטושטשת וכל העולם נמרח לבליל של צבעים.
למען האמת, הייתי אדיש לנוכחות אנשים אחרים לידי ברגעים
האחרונים. נפרדתי מהם אתמול בלי מילים וחיכיתי שכריכת חיי
תיסגר וספר חדש ייפתח. אולי.
זכרתי את כל התיאורים שקראתי ממתים שחזרו לעולם החיים. שום
מסדרון ארוך ושום אור ממגנט. זה הכל המצאות של אנשים חולים.
רגע אחד פתחתי את העיניים, רגע אחר כך סגרתי אותם, וזהו. אני
מת.
אבל מסתבר שגם למוות יש חיים משלו. כמו כל תהליך ביורוקרטי הוא
מייגע ומתיש עד שבא לך ממש למות אבל אתה כבר מת אז אתה סתם
מרים ידיים ביאוש וממתין בתור.
מה חשבתם שלמות זה כל כך קל? הרי אני לא המת היחידי. אז תיקח
מספר ותמתין. ואחר כך כל העניין הזה של מילוי הטפסים והתחקיר.
אני חייב להודות שבשלב מסויים בתחקיר התחלתי לצחוק. "תיכף תשאל
אותי אם ארזתי לבד ואם מישהו נתן לי משהו להעביר" הטחתי במלאך
שישב מהצד השני של השולחן. אבל הוא, מה הוא יודע מהחיים שלו,
סתם איזה עובד קבלן.
ואחרי התחקיר שוב תור ועוד פעם טפסים ואז מתחיל השלב המתיש הזה
של המיונים.
כאן כבר באמת הייתי על סף יאוש. מה כבר רציתי? בסך הכל למות.
אילו לפחות הייתי יודע מראש שזה הולך להיות המסלול. באמת, למה
אין לזה קורסי הכנה? הרי אם יש הכנה לפסיכומטרי והכנה לקרבי
והכנה לטסט והכנה לקראת כיתה א' אז שנושא חשוב לכל אחד כמו
מוות יישאר בלי הכנה?! מה זו ההפקרות הזו? איפה אנחנו חיים?
ועכשיו יש את כל העניין הזה של הפרוטקציות. אתה מכיר את
אלוהים? הוא דיבר איתך פעם? נתן לך פתק המלצה? נו, ברור שלא.
אז תיגש לתור של הרגילים ועל הדרך תאכל אותה גם בתורנות מטבח.

עכשיו, ברור שכולם רוצים לחזור אבל יש לו"ז. ונקבע לך תור ולך
תמצא את הרציף של הגלגול שלך ותתפלל שיגיע בזמן. מה אתם
חושבים, שלמעלה הכל הולך חלק? רק שתדעו שגם שם יש עיכובים
וביטולים ודחיפות ואם חשבתם שלמות זה לא נעים אז יש לי חדשות
בשבילכם. גם לחזור זה לא משהו.
אז אני יושב ומחכה. אבל מה אפשר לעשות, ככה זה בחיים.