אחד המשפטים היותר אכזריים ודוחים שיוצא לי להיתקל בו מפעם
לפעם, והוא מזעזע אותי כל פעם מחדש,

זה המשפט האלמותי: "כל אחד מקבל את הפרצוף שמגיע לו". וזו
בעיניי באמת רשעות גדולה להגיד דבר כזה על אנשים שאנו לא
מכירים את סיפור החיים שלהם, ואין לנו מושג לגבי טיב האופי
שלהם. אנחנו יכולים להיתקל באישה, סביבות גיל ה40 נניח, שהפנים
שלה מלאים בקמטים ובשקיות שחורות וגדולת מתחת לעיניים. זה מה
שאנחנו רואים.

אבל מה שאנחנו לא רואים ולא יודעים, זה שאותה אישה נאנסה ע"י
אבא שלה ואחים שלה - כמה שנים טובות (רעות),

פעם אחר פעם, יום אחרי יום, שנה אחרי שנה, מגיל 7 ועד גיל 14.
נניח. כנל לגבי איזשהו בחור פלוני-אקראי,

שהיה אדם מאוד אדיב וטוב לב בצעירותו, וגם נשאר כזה בבגרותו,
פשוט הפנים שלו אינם נשארו אותו הדבר:

הפנים שלו התעוותו לגמרי, אולי אפילו נשרפו; בגלל תאונת עבודה,
או תאונת דרכים, או שאולי אפילו הוא נפצע במלחמה. אז אנשים
שרגילים לשחרר אל חלל אוויר העולם את המשפט הזה (ואולי אפילו
שלא מתוך רוע מכוון), פשוט קחו נשימה עמוקה, בזמן הזה שמדגדג
לכם, ברגע הזה שממש בוער בכם מתחת לעצמות, הצורך והרצון העז
לכתוב או לומר את המשפט הזה. קחו נשימה עמוקה וארוכה, חשבו על
האדם היקר לכם מכל, ודמיינו (חלילה) שקרה לו את הרע מכל.