[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







גאיה בר
/
מגנטו ואני

אולי זה יותר תאור מקרה, או הרהורים על טיפול ביבליותרפויטי
בנפגעי טראומה.


השעה חמישה לשש. אני יושבת על הכיסא בחדר הטיפול. מביטה שוב
ושוב בשעון. חושבת, האם יש לי זמן רגע ללכת לשירותים? אולי
לשתות קפה? אני נועלת ומשחררת את מסך הפלאפון שוב ושוב. מביטה
אם נכנסה שיחה ולא מבינה ממי אני מצפה שיתקשר אליי. אולי איזה
טלפון שיגיע ויגאל אותי מהייסורים, מהציפייה? חם לי וקר לי
ואני ממשיכה לחכות. שש וחמישה. אולי הוא לא יגיע? זו וודאי
תהיה הקלה, אך אני שומעת צעדים כבדים מחוץ לדלת, קול של מתכת
חלולה. הוא דופק בדלת ומיד פותח אותה כאילו כדי שלא אתחרט
ואשאיר אותו בחוץ.
הוא מביט בי, אני מביטה בו.
הוא מתיישב ואני מצטערת שלא הלכתי לשירותים, שלא שתיתי קפה.
ביד מיוזעת מכניסה את הפלאפון לכיס של התיק שלי.
"לא מצאתי חניה" הוא אומר ואני מהנהנת.
שתיקה.
אני משנה תנוחה על הכיסא, אבל עדיין לא נוח לי. מה הוא יגיד
הפעם? מה אילנה אמרה לי בהדרכה להגיד לו? הייתי צריכה לכתוב...
האם שוב נשתוק את השתיקה הבלתי נסבלת? האם שוב הדיכאון והריק
ישתלטו עלינו ואני ארגיש שהוא הביא אתו את ה"לא כלום" מהסיפור
שאינו נגמר שהולך ואוכל את האוויר בחדר?
אני מתחלפת בתוכי, מנסה למצוא איזו בר שיכולה לשהות במקום הזה.
הוא ממלמל משהו ואזני מזדקפות כשל כלב ציד.
"מה?" אני שואלת.
"אני חושב שחלמתי חלום" הוא אומר.
"אוקיי" אני אומרת. זה חדש, אני נושמת.
"אבל אני לא זוכר אותו" הוא אומר.
אני מוציאה אוויר כלוא מהריאות.
"אני זוכר שהיה ריח שרוף, כמו פירורי לחם שנשכחו בתחתית
התנור".
אני חושבת על פירורי הלחם שנשכחו,
ועליו שנשכח גם הוא.
על הפחד להישאר מאחור ולהישרף.
"יש להם ריח שמבקש שלא נשכח אותם" אני אומרת.
"לפני שיצאתי מהבית לפה רוקנתי את הפח במטבח והלכתי עם השקית
המטפטפת לפח הזבל. מטר מהפח היא נקרעה והכל נפל ונשפך על
הרצפה. כל הסירחון והמיץ והאוכל המקולקל". הוא אומר בגועל. אני
חושבת על השקית הזאת ואוחזת בי בחילה.
"ומה חשבת כשהסתכלת על כל הזבל שנשפך?"
"שאני מביט בפסולת הזאת, והיא ראי אל תוך עצמי. הכול פזור,
מנופץ, בין שברים וקרעים. כאילו אין שום דבר בתוכי שאני יכול
להיאחז בו, אני מתפורר ונקרע כמו השקית".
אני חושבת רגע ואומרת: "ובכל זאת, אתה פה. ואתה מגיע לפה כל
שבוע, בשעה הקבועה ואתה מדבר איתי- דרך מילים, דרך שתיקה, דרך
כתיבה. אז אולי בכל זאת יש משהו בפנים שאפשר להיאחז בו".
הוא שותק ומשפיל מבט. העט שלי נופל מהשולחן לרצפה, הוא מתגלגל
ונעצר בין כפות רגליו. אני לא מרימה אותו.
"אני לא יודע למה אני ממשיך לבוא" הוא אומר כשמבטו נעוץ
ברצפה.
"כי כל יום מביא אתו משהו חדש, גם אם קטן. וזה חלק מהמסע שלך.
אולי פירורי הלחם הם לא רק הריח של השרוף אלא גם החומר שהיה
ונשאר ושרד גם בתוך הלהט שיש סביבו" אני אומרת.
"עוד פעם את והפירושים שלך" הוא אומר ואני מחייכת.
וגם הוא מחייך חיוך נדיר.
הלב שלי נמס אבל אני יודעת שזה רק לרגע אחד,
ותכף הקרח יחזור והלא כלום ימשיך לעכל את החדר סביבנו. עד
שניוותר רק הוא ואני, מרחפים בתוך האוויר.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
סמים הם הדרך של
הטבע להגיד לך
'היי'.




הממורמרת.


תרומה לבמה




בבמה מאז 29/8/18 20:40
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גאיה בר

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה