אתמול הגיע היום המיוחל.
אחרי חודשים שלא היה ביכולתי לעמוד מבחינה פיננסית בהוצאות
התיקונים של קליפסה כהן (שמה של המרנדע"ת - מרכבת נדודי העיתים
- או "מכונת זמן" בשפת פשוטי העם),
הצלחתי סופסוף לגייס את הסכום הנדרש לכיסוי התשלום למוסך, אגרת
רישוי, טסט וביטוח.
קראתי לה 'קליפסה' כי קליפסו זה שם של בן, ומרכבה היא בת.
אנשי המוסך, כמובן, לא ידעו על מהותה האמיתית של קליפסה.
בשבילם היא היתה סתם אופנוע ענתיקה עם סירה
ולא כל כך ידעו איך לעכל את ההקפדה שלי על כל מיני פרטים קטנים
שאנשים מהסוג הפשוט (אלה שאינם אני), בדרך כלל לא מייחסים להם
חשיבות כלשהי.
לאחר התלבטות בין מספר אפשרויות, החלטתי שיעד הנדודים הבא שלי
יהיה אל יום חמישי הראשון, זה שבו יהוה נתן שמות לחיות.
הרגשתי שיש חשיבות עליונה לכך שיינקטו שיפורים בקטע המשובש
הזה.
לדוגמה - פרה.
למה לתת שם כל כך מעליב לחיה שוחרת שלום שלא יכולה לפגוע בזבוב
שנותנת לנו (ולתנובה) חלב וגבינות ושאנחנו כל כך אוהבים? חוסר
צדק משווע!!
דוגמה נוספת - פרת משה רבנו.
עוד פרה???
הלו... אלוהינו, מה יש'ך אתה מפרות?
אני יודע שאתה ומשה הייתם אחוקים. אז למה לשים אותו דווקא על
חיפושית מסכנה?
זה היחס שמקבלים חברים שלך? לא יכולת לתת לו איזה נשר, באפאלו
או סן ברנרד (אפילו לברדור כבר היה עדיף)?
ולחיפושית ההיא עם הנקודות על הגב, אם היית קורא רינגו סטאר,
היית יוצא מה זה גזעי.
חוץ מזה, יש לנו כלב וכלבה, עז ועיזה, אייל ואיילה, עזרא
ונחמיה (סתאם, אלה לא שייכים). מה הקטע של גמל ונאקה (מה רע
בגמלה?), חמור ואתון (למה לא חמורה?)
עוד דוגמה - גמל שלמה.
אה?? מה קשור גמל?
גמל שלמה זה בכלל חרק מסכן (או חרקה, אם זו נקבה). אין לו
דבשת, הוא לא נראה כמו ספינה, הוא לא חי במדבר והוא לא מדבר
בדואית. אז איך עשה ממנו גמל האלוהים הזה שלכם?
צריך אולי להזכיר לו את העיקרון שאם שותים, לא ממציאים שמות
לחיות?
דבר נוסף שבכוונתי לנסות לשנות אם אני כבר בסביבה ויש לי גישה
תפעולית לתהליך הבריאה, מי שזוכר, מאז ומעולם לא הסתרתי את
דעותיי ואת ההתנגדות העקרונית והנחרצת שלי לחוקי הבכל"מ
(הבכל"מניה).
תראו מה זה: אם רוצים להצביע על מקום מנוחתו האחרונה של הכלב,
אומרים "פה קבור הכּלב" (כּ' דגושה).
אבל, אם פגשתם את אורטל והיא תארה בפניכם עובדה מסוימת והיא
קולטת סקפטיסיזם מסוים מצדכם וחשוב לה שתאמינו לסיפור שלה אבל
היא לא רוצה לערב משפחה.
אז במקום שתישבע "באימא שלי", היא אומרת (כפי שמכתיבה עריצות
הבכל"מ) "אני נשבעת בחלב שלי" (שזה, "בכּלב שלי", עם כ' לא
דגושה").
בהתחלה התלבטתי אם יש צורך שאצטייד לקראת המסע בכיפה, פרוכת,
מחוגה ותהילים (מלבד, כמובן, תמונה של ריטה), אתם יודעים,
בכ"ז, אני הולך לפגוש את אלוהים ולקיים שת"פ במלאכת הבריאה, אי
אפשר לבוא בידיים ריקות.
אבל נזכרתי שביום חמישי עוד בכלל לא היו יהודים וגם אני בכלל
לא יהודי (אם הוא ישאל, החלטתי, אגלה לו את דבר היותי עמלקי,
אבל רק אם הוא ישאל), חוץ מזה שאני בכלל לא מאמין שיש כזה דבר
"אלוהים", שברא כל מיני דברים.
המסע הזה חייב להיות מתוכנן בקפדנות עד אחרון הפרטים. אם אני
מפספס ובמקום ליום חמישי הראשון אני מגיע קצת לפני, אז, א. עוד
אין בכלל ימים ו ב. אני עלול להיקלע לתהו ובהו אחד גדול.
המסע הקודם שלי בזמן, היה אל תקופת הנביאים.
למדתי המון על תולדות הפולקלור היהודי ממקורות אותנטיים
(הנביאים עצמם - אלה שפגשתי).
הייתי יכול לכתוב ספר שלם על החבר'ה האלה (בעצם, כבר הקדימו
אותי), על השיחות והחוויות המשותפות. זה כמובן לא המקום, אך
אזכיר בקצרה את השלושה שעימם הצלחתי ליצור כימיה מהסוג שבונה
"קטעים".
אלה הם אליהו, יונה וישעיהו (שייקה).
יום אחד שייקה יצא לסדרת שיחות אינטנסיביות עם אלוהים ואני
נשארתי באוהל עם חברה שלו, עמליה גלבוע (כן, ההר הזה בעמק
גלבוע, הוא על שמה. הציעו לה אגם בהתחלה, אבל היא העדיפה הר).
לא קרה שום דבר בינינו (אני מתכוון שום דבר מסוג הדברים שקורים
בד"כ לגברים עתירי צורה כמותי, עם חברות של נביאים),
אבל כשהוא חזר ולא הביא לה קלף עם אוטוגרף של אדוניי (היא
ביקשה. הוא הבטיח, אבל שכח מזה), היא נפגעה והחליטה שהיא רוצה
להצטרף אלי כשאני חוזר למאה ה-21.
זו היתה טעות שלי (אני מודה) להלהיב אותה (אוהבת מים היתה) עם
סיפורים ותמונות שהיו לי בנייד, של הלונה-גל בטבריה.
עם אליהו הנביא, התערבתי על שתיים עשרה זוזים, מי ינצח בתחרות
להגיע מעמק האלה לאור-כשדים - ובחזרה.
אני על הקליפסה שלי והוא עם מרכבת האש שלו. (לידיעתכם, זו
המרכבה, שעשויה מאש, לא הסוסים. הסוסים סתם סוסים ערבים.)
ברור שניצחתי. הקדמתי אותו בארבעה ימים תמימים. מסתבר שהוא היה
תפרן והיו לו בארנק רק 4 זוזים ו35 אגורות. מיותר לציין שהוא
הפסיד את הגלימה שלו בהתערבות הזאת.
מכרתי אותה באי-ביי אח"כ, לא חשוב בכמה (למקרה שמס הכנסה
קוראים את הרשימה הזאת).
לפני הפרידה ממנו, נזכרתי שהבאתי איתי רשימה אודותיו, שכתבתי
מזמן. הראיתי לו אותה והוא די התלהב. הנה היא כלשונה.
כל שנה, מיליון משפחות בערך, שומרות כיסא לאליהו הנביא בליל
הסדר.
עכשיו שיהיה ברור, לא מדובר רק על "כיסא". כי אם הוא יבוא,
הוא לא הולך לשבת שם כמו בוק ולבהות כל הערב בדודה ריקי (למרות
שהיא נראית בכלל לא רע לגילה), הוא בטח ירצה לאכול ולשתות
משהו.
אז כמובן הוא נלקח בחשבון בחישובי כמויות המזון אצל כל המשפחות
ששומרות לו כיסא.
כפי שאנחנו יודעים, הוא מבקר (במקרה הטוב) אצל משפחה אחת בלבד
כל שנה. כלומר, כל השאר, מיליון בקבוקי יין, רבע מיליון עופות,
לפחות שני מיליון קניידלך,
פלוס מאות אלפי שקים של חזרת, כרפס, מרור וזה שלא יודע לשאול,
יורדים בבזבוז משווע לטמיון.
מה עושים? יש פתרון!!
כן, קובעים תור, בהגרלה. לפיו, כל שנה יתארח אליהו אצל משפחה
אחרת, ידועה מראש.
כך יזכו כולם בתורם לכבוד וימנע הבזבוז. ובמיליון הכיסאות
המיותרים, ניתן להשתמש כ"מזון" למדורות של ל"ג בעומר.
במקרה של קצר בתקשורת, אם יגיע אליהו בערב החג, בטעות, למשפחה
הלא נכונה, כולם יצמידו לדלת פתק הכוונה, בסגנון:
בוקר טוב (קריצה) ערב טוב אליהו,
השנה נקבע תורה של משפחת מנדלבאום מקיבוץ אשדות יעקב (איחוד)
לארח את כבודו לליל הסדר (הוראות הגעה בגוגל מאפס).
חנייה שמורה עבור מרכבת האש בין 7 ל-10 מאחורי בית התרבות
(פניה שניה שמאלה אחרי המזכירות).
♫ מצחיקים היהודים בקטע הזה של אליהו הנביא, שמגיע כל
חודש מאי על סוסים מאש, כדי לאכול קניידלך בישראל, אצל אנשים,
אשר בעידן של פשע גואה בערינו, משאירים את הדלתות שלהם לא
נעולות?
יענו, הבן-אדם חורש ת'עולם על סוסים מאש, אבל עם רב-בריח יש לו
בעיה?
וואללה יופי. סוסים מאש, ברדלסים ממילקי של שטראוס, עיזות
מחלבה בטעם סומסום ולביבות מעופרת יצוקה. ♫
יונה הנביא.
כן, גם אותו פגשתי במסע הקודם.
יונה, יונה, יונה.
מה נגיד על יונה שעוד לא נאמר?
דבר ראשון, הוא נעלב מהשיוך שלו ל"נביאים אחרונים" במקום
ל"ראשונים"
(לדעתו זה לא אמור להיות עניין כרונולוגי אלא מדד של איכות
הנבואות - בחירת המילים, עיצוב המשפטים, ושילוב אקראי של פניני
שנינות בארמית ואיטלקית.
לאחר מכן הוא יומיים שלמים לא הצליח להפסיק לצחוק, כשסיפרתי לו
מה נכתב אודותיו בתנ"ך, על נינווה והלוויתן שבלע (ואח"כ הקיא)
אותו.
הוא טוען ש"להד"ם. שכל הסיפור התחיל כמתיחה של אחד באפריל
ואיכשהו התגלגל לתנ"ך בגלל חוסר תשומת לב של עורך הלילה.
הוא מדגיש בתוקף שכף רגלו מעולם לא דרכה על נינווה ושהנבואה
הכי מתוקשרת שלו בכלל היתה בלטרון, שאמנם היתה שם בריכת שחיה
אבל לא היו בה לא לוויתנים, לא ברקודות ולא מציל מוסמך.
הסברתי לו שהתנ"ך איננו מסמך שמתעד היסטוריה, אלא מין אסופה של
סיפורי פולקלור,
שהמקבילה הסקנדינבית שלו הוא עלילות שלגיה היפה על הברווז
המכוער, נגד כיפה אדומה עם שבעת הדובים הלבנים (והרשעים).
זו כמובן היתה טעות מצדי. הוא התלהב ואיים להרוג אותי אם לא
אסכים להישאר ולספר לו את סיפורי המיתולוגיה הסקנדינבית
במלואם.
1,000 לילות נאלצתי להישאר אתו. כל לילה סיפור, עד שנרדם.
אתם יודעים מה זה (שלא תדעו) 1,000 ימים לאכול רק שקמים
וחרובים?
באחד הימים, הוא (יונה) סיפר לי, הם ישבו הוא, צפניה וחבקוק,
בפאב של נבל הכרמלי - שדווקא היה אדם חביב, למרות השם. זה היה
בפורים אז הם שתו קצת והיה ליבם טוב ביין (השתכרו מהתחת).
זה היה בתקופה שאלוהינו הוריד את ההוראה החדשה, שמחליפים את
ה-הא ב-קוף כשמבטאים את השם שלו (אלוקים במקום אלוהים).
צפניה, שנחשב להכי חנון מבין הנביאים (ראשונים, אחרונים ואלה
שבאמצע), הביא להם אז את הקטע הבא:
הוא הסביר שאם מחליפים את ה"הא" ב"קוף", אלוהים = אלוקים,
אותן החלפות יש לעשות גם לגבי יהוה = יקוק.
לפעמים בעברית, נוהגים להחליף את סדר האותיות כדי ליצור הגייה
נוחה יותר.
לכן, במקום יקוק, הוא ממליץ על "קוקי".
ואז...
"ברוך אתה קוקי..."
"קוקי מלא רחמים"
"ויהי ביום ההוא, ויאמר קוקי אל חבקוקי" (חבקוק, ט, כ"ע)
שתי שאלות:
הראשונה - חבקוק הזה, כמה שהיה תנכי וכל זה, היו לו הורים.
וכשהוא רק נולד, הם בחרו - מרצונם החופשי - לקרוא לו חבקוק.
אותי מעניין מהו התהליך הנפשי שעוברים הורים, שמביא אותם
לבחירה כזו? מה גורם להורים נורמטיביים לכאורה (לשניהם אין כל
זיקה למקצוע ראיית חשבון) לקרוא לילד שלהם "חבקוק"?
השאלה השנייה - איך זה שבימינו, לכל הילדים בישראל יש שמות של
נביאים, מיכה, אליהו, נוסטרדמוס (נוחי), פנחס, נתן, שמואל,
דבורה, דניאל וכו. וכו ורק חבקוק אין?!?!
המסע ההוא אל הנביאים, כיום הוא כמובן נוסטלגיה, ואני כבר
בספירה לאחור של הנסיקה לעבר יום חמישי הראשון.
הערת הבהרה,
אני מניח שרוב קוראיי שבויים, בין היתר, כתוצאה מהקונספציה
ההוליוודית, ברעיון של מכונות זמן קפריזיות, לא אמינות, שלא
ניתן היה לקבל בהן דיוק כרונולוגי ו/או גאוגרפי של אזורי
הנחיתה.
כמו למשל אפי, הבן המאומץ של גיסתי החורגת, אחרי שיצא מבית
הכנסת של כצנלסון בגבעתיים, נכנס למכונה (הישנה) שלו,
ובטעות, במקום לרוורס רגיל כדי לצאת מהחניה, הוא שילב לרוורס
בזמן ונחת ביוון העתיקה, בחניה של ארכימדס (ממציא האמבטיה).
אבל על זה בהזדמנות אחרת.
או יעקב לוי (בטח שמעתם את הסיפור עליו - זה היה במוסף של
"הארץ"), שרכש ננו-מרנד"ע (מרענד"ת כיס), {מרנד"ע = מרכבת
נדודי העיתים}
ומתוך דחף שאינו בר כיבוש, החליט (לבדו!!) לרדת בזמן כדי לבדוק
כמה אמת עובדתית יש במיתוס שמספר על היותו גיבור, שקרא לדרור?
לרוע המזל, בגלל טעות של בדיקת האיות (Spell Check), במקום
ל-בר-כוכבא, הוא הגיע ל-בר-צלונה.
עם המרענדו"ת (מרכבות נדודי העיתים) המודרניות של ימינו
(במיוחד דגמי 66ZM ו 67ZM) תקלות כאלו לא יכולות לקרות.
כלומר, אני יודע בוודאות שרמת הסטייה (בזמן) ממקום הנחיתה
המתוכנן לא תעלה על שעתיים ו 42 דקות או (מיקום) ת"ק פרסה (שזה
בערך 500 פרסות).
כדי להיות שם לקראת הבריאה של יום חמישי, אני מתכנת את קליפסה
להנחית אותי אחר הצהריים של יום רביעי, אחד באוקטובר, שנת 3761
לפנה"ס,
קרוב למעיין הגיחון כדי שאוכל לישון במשך הלילה ולהתרחץ בבוקר
במימיי המעיין - בהנחה שעד אותה נקודה הוא כבר המציא בלעדיי את
הלילה ואת המים.
איך שאני נוחת... הפתעה! נחשו מי בא אל המעיין? נכון, גדי
קטן.
אני שואל אותו "מה קורה, גדי קטן?"
והוא עונה לי:
"כן, ללבן בן בתואל שלום וגם לרחל שלום".
הוא כנראה התרגל שכל המבקרים שואלים תמיד את אותה שאלה, אז הוא
בכלל לא מקשיב ורק מדקלם בחוסר נימוס את מה שלדעתו מצפים ממנו
שיאמר.
הייתי קצת רעב מהמסע, אז אכלתי אותו. דווקא היה טעים ורך
החוצפן הקטן והלבן.
הערה:
ברור לי שבשלב כלשהו, במהרה בימינו, אמן. יופיע הטרחן התורן
וישאל מאיפה הופיע הגדי הלבן, אם עוד לא נבראו חיות?
וואלה, לא יודע. אני לא אנתרופולוג ולא בלש. אולי היה בפגישה
חשובה עם שר המסחר והתעשייה או בהצגה יומית, ולא שם לב שהמין
שלו עוד לא נברא?
באופן כללי, יותר מעניין אותי לדעת איפה מייצרים את הגאונים
האלה של דודה אסתר, שמחפשים אמת היסטורית במעשייה על מכונת
זמן?
תגידו להם בשמי, שכשאתה גווע ברעב אחרי מסע בזמן של התשע"ט
שנים ברוורס, אתה אוכל מה שיש בלי לשאול "מאיפה?"
בבוקר אני מתעורר ורואה אותו (אלוהינו) מסתובב לי ליד
הקליפסה.
דווקא נראה לא רע לגילו. הזכיר לי (עם המשקפיים העגולים האלה)
את מהטמה גנדי וגם קצת את רפי רשף.
אבל אלוהים (בניגוד לרפי רשף) הוא מנומס, אני חייב לומר
לזכותו, כשמדברים אתו, הוא מאפשר לך לסיים את המשפט בלי להיכנס
באמצע.
סך הכל, די משמח אותי להיווכח שהוא התגבר על הקומפלקס הישן שלו
- הרתיעה מלהראות בציבור.
כשהוא שם לב שהתעוררתי, הוא מתחיל לשאול אותי,
איזה שנה היא? מה הנפח מנוע? איזה צמיגים? מה הקילומטראז'?
(תסתכל על השעון - כתוב), מוכר? (מה מוכר? איך אחזור ל-21 אם
אמכור?)
נראה לי קצת טרחן ולא ממש מבריק, ממבט ראשון, אבל החלטתי לא
להיות שיפוטי מדי לגביו ולתת לו הזדמנות לתקן את הרושם
הראשוני.
היה לי מוזר לשמוע אותו מדבר עם חית' ועין'. בחיים לא הייתי
מנחש שאדון עולם הוא תימני.
כדי לשבור את הקרח בינינו, היה צורך בקצת סמול-טוק.
פתחתי בשאלה אגבית בעניין אבהותו על ישו והאם ובאיזו תדירות הם
שומרים על קשר?
(כן, יש קשר אמיץ ביניהם וישו שולח לו פרחים ביום האב. זה נראה
לו קצת גיי אבל הוא מקבל אותו כמו שהוא).
אני: תגיד רגע, מר אדוניי, דרך אגב, אני יכול לקרוא לך "אלי"?
הוא: איך שנוח לך.
אני: למה לגברים יש פטמות?
הוא: הפטמה השמאלית תמיד היתה שם. רק הוספתי את הימנית בשביל
השיווי משקל. שלא תסתובבו במעגלים כל היום, כמו שיכורים.
אני: כל כמה זמן כבודו פותח פתקים מהכותל?
יהוה: כשיוצא לי להגיע לירושלים לרגל סידורים, אבל זה לא קורה
הרבה. אני הרבה יותר נהנה לבלות ברמת-גן. יש שם בית חרושת
לשוקולד.
ברגע זה קפץ לי לראש רעיון אורי-גלרי כזה, שאני הולך לעשות לו
טריק של קריאת מחשבות.
אני אומר לו, "תביא לי לראות את כף היד שלך".
הוא מביא.
(אתם זוכרים ממקודם שסיפרתי לכם על האובססיה שלו לפרות,
נכון?)
אני עושה כאילו אני בודק לו את הקווים בכף, ואז אומר לו:
אתה הכי אוהב שוקולד פרה, נכון?
העיניים שלו נהיו מה זה גדולות. איך ידעת? גלה, גלה לי.
בבקשה!!!
אחרי זה הוא הוא מביא לי יציאה שעכשיו העיניים שלי נהיו גדולות
כמו של יצרן אפיקומנים ששלחו אותו נגד רצונו לעשות ספונג'ה:
"המלאך גבריאל הנוכחי עומד בחודש הבא לגמור את הקדנציה." הוא
אומר לי.
"הוא לא מעוניין להמשיך לקדנציה נוספת. הוא רוצה, לטענתו,
לעשות לביתו, בלוס אנג'לס, אבל אני לא כל כך מאמין לו, כי
למיטב זכרוני עוד לא בראתי שום בית.
אולי בא לך להיות המלאך גבריאל החדש?" הוא שואל אותי.
כמובן דחיתי בנימוס. מי שמכיר אותי יודע שאני לא הטיפוס בשביל
מלאכיות,
וגם אין לי לב לגרום לאוכלוסייה שלמה של מיטב בנותינו מרחוב
הירקון אשר לשפת ימה של העיר העברית הראשונה, לכך שתאבד את
מקור פרנסתה ותרעב ללחם אם לא אשוב במהרה ל-21.
לזכותו יאמר שהוא לא לחץ ולא נתן לי להרגיש שזוהי "הצעה שאי
אפשר לסרב לה".
לאחר זמן מה, די צבט לי בלב שאפילו לא בררתי במה כרוכה המשרה
הגבריאלית הזאת? רק תארו לכם אותי לבוש תחרה ורודה עם נוצות,
נצנצים וכנפיים של ברבור.
האם זה אומר להיות השליח המעופף שיוצא לסידורים בשביל אלוהינו?
האם צריך מדי פעם לנטרל שיכורים שמטפסים על סולם כבאים לשמיים
באחת בלילה, באמצע מערת המכפלה - כמו יעקב אביכם?
האם יש גם מלאכיות בסביבה? מגורים משותפים?
ולמה דווקא "גבריאל"?
אם אוכל לבחור בעצמי, הכי סקסי בעיניי זה שמות עם ארבע הברות.
אלפנדרי
שאראפובה
אנטיוכוס
תעסה-גלזר
אפשר אולי להיות שלמה? ושיהיו לי אלף נשים פלוס מלכת שבא, ושאם
היא נראית כמו טיטי איינאו אני מוכן לוותר על האלף האחרות?
הוא מסתכל עלי בעין עקומה,
"מה שלמה?" הוא אומר לי כזה בטון פדגוגי. "נראה לך אני מלהק פה
תפקידים למחזמר? פששש, שלמה המלך הא? מקסימום גמל שלמה אני
אעשה ממך..."
"בסדר, בסדר, תרגיע. רק שאלתי. יה אדוניי. איזה דרמה קווין".
ואז פתאום שנינו שמנו לב שעם כל הבירבורים עוד לא התחלנו
לעבוד היום ואם לא נברא את יום חמישי, אף אחד לא יעשה את זה
במקומנו.
ואז הוא מרים שתי ידיים לשמיים (כבר היו אז שמיים, נדמה לי)
ואומר "ויהי יום ה'".... לא, בעצם הוא אמר (חבל שלא הקלטתי)
"ויהי יום חמישי".
וזה היה בקול בס כזה דרמטי לאללה, כמו שבטח היו מראים בסרט
הוליוודי כשששון גבאי בתפקיד אלוהינו והכל כזה בעברית, אסלית.
לא עברה שניה... טודו בום!! ונוצר יום חמישי.
תארו לעצמכם, אתם עומדים לבד בשדה ואין שם כלום.
השמש אמנם זרחה כבר לפני ארבע שעות אבל היא תקועה חסרת סבלנות
באופק המזרחי בלי תזוזה - עוד אין לה יום חדש להתקדם עליו -
ורק חול וחול, ועץ תאנים מסכן וקוצים ועשב.
ואז, בבת אחת, פשוטו כמשמעו, שניה אחת אין כלום ושניה אחריה...
כל האקווריומים, הלולים, המכלאות של 'צער בעלי חיים', הספארי
של רמת גן, חוות התנינים של רמת הגולן, החווה של דוד משה, חוות
החיות של ג'ורג' אורוול, החווה של אריק שרון, חווה אלברשטיין,
הכוורות, הרפתות, הדולפינריום באילת...
בום טראח!! (מצטער שאין בקולמוסי הדל מילים גבוהות יותר לתאור
המעמד) מלאה הארץ (וגם חוץ לארץ) חיים חדשים. מראות, קולות,
ריחות והצפת האינסטגרם בקליפים של חתלתולים מתוקים. והיינו
כחולמים.
איזו פשטות ואיזה יעילות.
אני ידוע כמי שאוהב לפרגן כשמגיע.
אני אומר לו "וואלה אלוהינו, כל הכבוד, שיחקת אותה. עוד יום
אחד יא מנייק ואחר כך תוכל לנוח."
הוא אמר "תודה", חייך במבוכה, שאל אם בא לי להצטרף אליו לשעור
פילאטיס.
"יום חמישי באופן קבוע, לא יעזור בית דין, אני לא מחמיץ את
הפילאטיס שלי", הוא מודיע לי בחגיגיות.
"חכה שניה" אני אומר לו. "מה פילאטיס עכשיו? מה עם לתת שמות
לכל החיות? הן לא יכולות להסתובב ככה בלי רצועה ובלי שמישהו
יודע איך קוראים להן. זה לא מסוכן?"
הוא מביט בי, נראה קצת מבולבל ואז מוציא ספר מהכיס של החלוק,
פותח בעמוד 16 ומראה לי את הפסוק:
"וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף
הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּ-דֶה"
"אתה רואה? זה לא התפקיד שלי." אומר הנ"ל ומושך בכתפיו. "מחר
אברא אדם ושהוא כבר ישבור את הראש.
אני לא משתמט, אלה הוראות ההפעלה".
שאלתי אם אולי בכל זאת יש לו מילה שהוא איכשהו יכול להשפיע אם
ירשום איזה פתקה לאחראי, והזכרתי את הדוגמאות שנתתי לכם מוקדם
יותר עם החמורות והגמלות.
הוא אומר לי "לא" קצר וחותך לשיעור פילאטיס שלו.
רשמתי לי הערה ביומן, לזכור לנזוף בנופר, עוזרת המחקר שלי, שלא
יודעת - הסתומה, שהאדם - לא האלוהים - נותן שמות לבהמה,
לציפורים, ליתושים ולחיות בשדה, וגם שתברר בשבילי מה זה בדיוק
פילאטיס.
חשבתי שיהיה נאות מצדי להמתין לשובו של האל הטוב משיעור
הפילאטיס. רציתי לשאול אותו לגבי כמה עניינים שלא הספקתי
להעלות קודם לכן, להודות לו על האירוח ולהיפרד ממנו כיאות.
ואכן, כששב רענן הרבה יותר, הוא השיב באריכות ובסבלנות על כל
שאלותיי ותהיותיי, התעניין בדעותיי ואף גילה פתיחות ונכונות
להודות בטעויות היסטוריות ולתקן אותן, כשהראיתי לו - במקרים
מסוימים - שהגישה שלי לדברים, הרבה יותר מוסרית ופרקטית.
למשל, מעטים בלבד יודעים שרק בזכותי עגבנייה וחסה לא נכנסו
לשבעת המינים.
במשך השיחה בינינו, הוא הבהיר לי במונולוג קצר ומפתיע (אפילו
לא שאלתי - זה הוא מיוזמתו העלה את הנושא) את אי שביעות רצונו
מן ההרגל המגונה שנטלו / ייטלו, על עצמם נפשות טובות לאורך
הדורות, "לפרש" את דבריו.
"אם יש דבר שאני ממש ממש מתעב אצל בני אנוש" - אני מצטט מדבריו
- "ושממש מביא לי את הסעיף, זו הנטייה שלהם לפרשן אותי כל
היום".
"רש"י, הרמב"ם, תורה שבע"פ, ליבוביץ', חז"ל, שולחן הפוך... מה
זה? תגיד לי אתה", הוא אומר לי, "מה, העברית שלי לא ברורה
מספיק?
אני משתמש בשפה גבוהה מדי?" הוא - אני חייב להודות - באמת נראה
מתוסכל כשהוא מדבר על הפרשנים.
"הנה למשל" הוא ממשיך, "סיפרתי להם שבראתי עולם בשישה ימים ואז
ביום השביעי החלטתי לנוח. והם מפרשים את זה כאילו אסרתי עליהם
לעבוד ולכייף בשבת. זה פשוט מעוות ברמות!!
מה, אתם משווים בריאה של עולם שלם מאפס, מכלום, מתהו ובהו -
לעבודה שאתם עושים?
לברוא עולם זה לחשוב על דברים חדשים לגמרי שבכלל עוד לא
קיימים. לבדוק איך הם ישתלבו (קוראים לזה "יחסי גומלין") עם
דברים אחרים חדשים לגמרי.
זה טבלאות, חישובים, נוסחאות, חוזק חומרים.
זה בדיקת עלויות ייצור, מעקב אחר מלאי והתאמה לסטנדרטיים
אתיים.
זה לא כל כך פשוט כמו שזה נראה, שאני אומר "יהי זה או יהי
ההוא, ופוף... יש זה ויש ההוא.
זה מעייף ביותר, אני זקוק למנוחה ואין לי כוונה להתנצל על כך.
ובסוף בא לי אחד דארווין מלך ישראל, עם המקטרת והכלב ביגל שלו
ומלכלך עלי שלא עשיתי כלום, שזה הכל אבולוציה.
וזה ממש לא כמו אפי בינשטוק הקיבוצניק ההוא, שנוסע בבוקר
לתנובה על האוטו הגדול והירוק שלו, מביא להם ביצים וחלב,
חוזר הביתה ומתיישב עם כרס ותחתונים מול הטלוויזיה לראות "פרפר
נחמד". ככה חמישה או שישה ימים בשבוע.
אז אני אומר למר בינשטוק "אם, למרות שלא בראת שום דבר שאפילו
מתקרב לבריאת עולם, אתה מרגיש עייף אחרי חמישה וחצי ימי עבודה
(הוא מסמן לי על "עבודה", מרכאות עם שתי אצבעות של שתי הידיים
- כמו האמריקאיות), אז בסדר לך לנוח בשבת." זה הכל! שום דבר
יותר מזה, באימא שלי.
לא אמרתי ובטח לא ציוויתי על מישהו משהו בסגנון הפרושים
האובססיביים שקיבלו הדברים שלי - אבל מה, יש לי כוח להתווכח עם
הדוסים האלה עם המלמולים האידישאים שלהם?
תראה, בראתי יום עבודה סטנדרטי שמתחיל (צווארון כחול) בחמש או
שש בבוקר, או (צווארון לבן) בשמונה או תשע.
"הנה, ס'תכל" הוא מוציא שוב את ה 'מדריך הפעלה לבורא הצעיר -
מבוא' פותח בעמוד 19, נותן לי אותו ודורש בהתרגשות "קח ותראה
לי איפה כתוב:
"וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, וְכָל-צְבָאָם. וַיְכַל
אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשישי אחה"צ, מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָש-ָה;
וַיִּשְׁבֹּת החל מיום שישי אחה"צ, מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר
עָש-ָה".
אני לוקח, מחפש, ויוצא שהוא צודק הפעם. אני מוצא רק רפרנסים
ליום השביעי - שום כלום בקשר לשישי אחה"צ.
והוא ממשיך, "מאיפה הם גייסו את החוצפה הזאת, הבטלנים, להפיל
את המחרשה או העט מהיד, בחמש ושלוש עשרה דקות של יום שיש
אחה"צ?
ואחרי זה גם לא לנסוע ולא לעשן?
להיפך, פיקניק ומנגלים זה גם מנוחה. בשביל מה בראתי סחנה? תגיד
לי".
"תאמין לי" הוא ממשיך, "אני לא מבין איך אתם סובלים אותם. מכל
דבר - ככה שמעתי - נעלבים אלה.
רואים סופגנייה בפסח... רגשותיהם נפגעו.
רואים מצה ביום כיפור... זו כבר העלבות דרגה 8.5 בסולם
"אוי-וויי-ריבונו-של-עולם".
"והמילים ההזויות האלה שהם ממציאים. "לחלל שבת"? מה זה לחלל
שבת?
תמיד היה נדמה לי שחללנות קשורה למוסיקה וחלילים או מחולות
עם."
"או 'לשמור שבת'. על מה בדיוק הם שומרים שם? שלא יברח להם השבת
לגואה, ואולי יפגוש שם איזה Sunday צעירה? שלא יתקוף אותו קרנף
מיוחם שברח מגן חיות??"
"למה אתה מתייחס לשבת בגוף זכר", אני מתעניין.
"לא, חמודי" (יה, אלוהים קרא לי חמודי... אני מתתתת!!!)
"השאלה היא, אם כל הימים אצלכם זכר, מה פתאום יום שבת נקבה.
למה, מי מת?" נכון שלא ידעתם שהביטוי הלכאורה עארסי הזה (למה,
מי מת?) הוא מדאורייתא?
היו לי עוד מלא שאלות אותן הרגשתי שזו תהיה החמצה לא לשאול
בהזדמנות הזו שאני כבר שם, אבל עוזרת ההפקה שלו התערבה והכריזה
"שאלה אחרונה גבירותי ורבותי."
תזכרו שהגבירות והרבנים בזמן הביקור שלי עוד לא קיימים בכלל.
רק מחר, בשישי, אם הכל ילך למישרין ואם ירצה השם הם יצטרפו
לעולמו של הקב"ה ושלי.
הצבעתי. כמובן קיבלתי את זכות השאלה, ואז ללא רחמים שלחתי לו
את שאלת המחץ...
"מי ירצח את ארלוזורוב?"
הוא לא התבלבל. הביט בי ללא מילה במשך מספר שניות, זרק מבט
לכיוון סטיבן בהלול (המחליף הזמני של גבריאל, המלאך המעופף)
משמאלו, ואמר לי,
"מצטער, החיסיון על הנושא הזה עדיין בתוקף."
הייתי יכול להמשיך ולאתגר את הלוגיקה שבתשובתו, אך הרגשתי שיהא
לא יאה (אהבתם את הביטוי "יהא לא יאה"? - אני המצאתי!!)
להביך אותו כך בפני חברה שלו, ענת (האלה הכנענית), שקפצה
לביקור בדיוק באותו יום.
הוא דווקא הזמין אותה שתבוא ביום שלישי בשביל ה"פעמיים כי
טוב", השובב!! אבל אני לא צריך להזכיר לכם - אני מקווה - מה זה
אצל הכנענים למצוא בייביסיטר בימי שלישי.
בסוף הערב, כשהסתימה הישיבת בוראים שלנו, ישבנו בחוץ (טוב
ברור, הבפנים עוד לא נברא) נשענים גב אל גב, מעשנים מלבורו
לייט, המלא-רחמים ואנוכי.
אני מתחיל לעשות קולות של "יאללה אני זז. מחכים לי ב-21"
ואז הוא זורק לי, "למה שלא תישאר לישון כאן הלילה? כבר חושך
מצריים. לא מסוכן לנהוג ככה על הלמברטה שלך?"
"זה לא למברטה", אני מתקן אותו, "זו מרנדע"ת (מרכבת נדודי
עיתים) ושמה בישראל קליפסה, קליפסה כהן, ואין שום בעיה לנוע
בחושך עם זרקורי ההלוגן העוצמתיים שלה".
זה כמובן היה שקר לבן, מסע בזמן לא מצריך תאורה וניתן לבצע בכל
סוגי החושך המוכרים כיום בשוק (מצריים, איראן, בני-ברק).
דחיתי את הצעתו כיוון שהתחלתי להרגיש לא נוח עם התלות הרגשית
שנראה היה לי שהוא מתחיל לפתח כלפיי, וממש קיוויתי להיחלץ
מהמצב ללא סצנות של התייפחויות ודמעות.
נפרדנו בהבטחה מצדי שאשוב לבקר אותו לקראת הופעתה הסנסציונית
של מלכת שבא בהיכליי שלמה המלך, במידה שלא תהיינה לי
התחייבויות קודמות ואם אצליח להשיג כרטיסים.
הפרחתי לו נשיקה באוויר, ונעלמתי.
|