הפלאפון של דודי 29.8.2018 הילה
שי
היתה שבת ארוכה ומשמימה בבית. יש זמן ומה עושים? יש מחשב. וכמה
מטלות שצריך לעשות.
החלטתי לבדוק שוב את המצלמה בפלאפון סמסונג הישן של דודי, בעצם
ניגשתי כדי לבדוק אפשרות אמנותית:
אני מצלמת הרבה. זכרתי שבפלאפון הישן ביותר שלי, שהיתה בו
מצלמה היו יוצאים סרטים מיוחדים ו'ציוריים', דווקא כיוון שלא
היו בו הרבה פיקסלים. אז לקחתי את הפלאפון הישן, של דודי, בעלי
ז''ל, ששמרתי כבר כמעט 3 שנים, כביכול מחכה שיחזור. אולי שם
צילום יראה כמו במצלמה הישנה ביותר כמו שזכרתי.
בזמנו, העתקתי למחשב וגם שילבתי בסרטים ליוטיוב את כל מה שדודי
ואני צילמנו בסין, אך הוא השאיר גם בפלאפון שלו, ונשאר אצלו
המון חומר. מכל הסוגים.
כשדודי נפטר עברתי על החומר הזה שתפס את רוב הפלאפון, והפעם
מחקתי סרטים שלו שהיו שמורים כבר במחשב, לא ידעתי מה יקרה
לפלאפון, שאיש לא השתמש בו מאז-אם החומר יהיה לא נגיש, או
יימחה. מה קורה לפלאפון שאין משתמשים בו עוד? לזכרונות שתיעד
עבור בעליו? לחתיכות חיים שהיו לפני הרף עין וכאן המקום היחיד
שהן שמורות, כמעט טריות...
גם הסים הועבר לפלאפון חדש יותר.
המכשיר שכב מאז כמעט בלי שאיש נגע בו.
כמובן. שיש עדיין המון דברים במכשירון הזה. הבטריה שלו היתה
ריקה לחלוטין, וכשטענתי אותו - וגיליתי שמאז נוספו לו 1625
הודעות, רובן ישנות . לאלה לא ניגשתי כלל. אלה הודעות פרטיות.
היתה לי הרגשה מוזרה מאד כשנברתי בתוכן הפלאפון, כאילו אני
מנסה לתקשר עם עולם המתים. אני לא מאמינה ברוחות, שדים וחיים
לאחר המוות. אבל היתה לי הרגשה מקאברית. ובכל זאת המשכתי בכך:
להכנס לתיקיות של הפלאפון,
מבחינה מסוימת המכשיר השחור הקטן הזה היה הלב והמוח של
דודי. כאן סידר עניינים, כאן תיקשר עם חבורת-הזמר, אתי, עם
הילדים-קבע ביקורים לסופש''ים עם הבת או הבנים, אולי גם עם
אנשים בח'ול, אחותו, ארגנטינה, סידור עבודה ועניינים, הודעות
על פגישות של המזכירות שתקופה מסוימת היה חבר בה, הפעילות
ב'ישראל נגלית לעיין-פרוייקט איסוף התמונות והסיפורים מוותיקי
שדרות והכנסתם למחשב כדי להנציח את כל הסיפור המפואר של העליה
הזו. דודי היה מתנדב שם עם עוד כמה אנשים ובניהול מקומי של
אהרלה כהן, וניהול מרחוק גם של לביא.
נכנסתי לווטסאפים, לגלריה: אולי יש סרטים ותמונות משפחה שארצה
לשמור במחשב לפני שייעלמו, בדקתי רק חמרים ויזואליים או
הקלטות שהוא הקליט עצמו בשיחה עם מישהו, מצגות שנשמרו, נשמרו
עדיין הודעות מודפסות מהמזכירות, הודעות ואינפורמציה של חבורת
הזמר-למשל-איזה כיבוד להכין למסיבה העתידה של החבורה-איש איש
את פריט הכיבוד שהוטל עליו; קטעי זמרה מוקלטים של חבורת הבאסים
שלו, מוזיקת הליווי בלי קולות אנושיים לשירים ש'עובדים עליהם'
בחבורת הזמר, כדי להתאמן עם ליווי זה למקהלה..
גם הקלטות שירים של חבורת הזמר שלו ב'חוף ימים, אשקלון'. היו
הרבה כאלה.
תמונות של צוף מהטיול בחו'ל. יופי של תמונות. המון. כבר דהו
קצת. יפהפיות, איסלנד וגייזר לוהט, הרים שוממים והוד של בדידות
עליהם, נחלים כחולים, הרים גבוהים, החבר'ה שאיתו עושים
צחוקים...
ככל שהמשכתי בכך, התחזקה ההרגשה מוזרה והמקאברית. כאילו אני
יוצרת קשר עם עולם הנשמות. כאילו משהו אומר לי: עצרי, את נכנסת
למקום שאינך צריכה להכנס. אבל המשכתי. רק הפעם.
הדברים שנשמרו מאז 15 לאוקטובר 2015, כאילו קפאו בזמן. כאילו
אני מנסה לדבר עם רוחות...
הנה צילומים מחבורת הזמר. הנה צילומים של נכדינו, בני שנה
וקצת, דהויים כבר מעט-לא ידעתי שסרטים ותמונות דוהים בפלאפון.
אבל כן, הם דהו. היום כבר כמעט בני חמש. לא היה מכיר אותם...
נכנסתי להקלטות הקוליות שהקליט את עצמו. חלק מאותן הקלטות
קוליות הן דברים שאמר אולי בכנסים של חבורת הזמר, או שהקליט
לעצמו. הנה, שוב דודי מדבר. שומעים בקושי. מעולם המתים כמעט.
צמרמורת אבל המשכתי לנסות להאזין. הקלטות שנשמעות בקושי. המון
כאלו. ואי אפשר לחזק. אז נסיתי להעביר לתכנת העריכה הביתית שיש
לי-קורל. שם יש טכניקה לחיזוק הקול. משום מה הקורל לא קלט את
זה. אזדקק לעזרת נכדי המבינים הגדולים. כשיבואו...
לתוכן הדואר לא נכנסתי, - חלק בספרדית- אף על פי שהן הופיעו על
המסך. הודעות ישנות, שקפאו בזמן. כולן כאן. 1625. אנשים צלצלו
ואמרו או כתבו לו דברים. הכל עדיין כאן. האם הידידה הארגנטינית
שהתכתב איתה באי מייל הבינה שהוא נפטר ולא יחזור, אחרי ששלחה
כמה הודעות שלא נענו? והידידה הסינית שהמשיך לשמור איתה על קשר
לאחר שחזרנו מסין-זו שפגשנו עם הקבוצה בבית הכנסת היהודי-או
אולי היה זה מוזיאון, בו עבדה. בחורה סינית צעירה שהתחתנה
-בסין כמובן- תוך ההיכרות עם דודי, שלחה תמונות, תכננה גם אולי
להגיע לארץ. האם הבינה שדודי נפטר לאחר שחדל להתכתב איתה? גם
לי היו דווקא תקוות: אולי אפילו לחזור לטיול נוסף לסין, דרך
ההיכרות הזו-אחרי הכל דרך ההיכרויות של דודי ביקרנו בארה''ב,
בספרד-חירונה, בארגנטינה...
הכל קפא ונעצר, כשדודי נפטר באחת. בנפילה פתאומית ,בדרך לחזרת
חבורת הזמר שלו. תוך כמה דקות, הוא לא היה. הזמן נעצר עבורו.
רק ההודעות, הווטסאפים, - הנה מסיבת פסח ואנחנו בהרכב נחמד עם
נכדים, חגיגיים, בלבן, מחייכים, מסובים-צעירים וותיקים וגם
סבים, ושרים בכל הלב... התמונות והסרטונים הללו, כל האנשים
הללו שהוא היה בקשר כזה או אחר, איתם. הכל קפא. נעצר בזמן...
כאן, עבורו, נעצר הזמן על כל האנשים והדברים הללו. על כל
התכניות, השיחות, המחשבות, הקשרים, החיים השוטפים והמונצחים.
ככה זה להיות מת. הכל נעצר. קופא, הולך ודוהה...רק מי שנשאר,
נשאר. והוא, מתרחק והולך אל תוך העבר...משאיר אותי להזדקן
לבד.
|
