הפעם הראשונה שהיא קראה לזה בשם היתה בסיני. שבוע קודם סיימה
את הקורס ולכבוד הארוע מלאו את המינימיינור שהפליאה ביכולותיה
והביאה את כל הארבעה עד לBLUE HOLE . חליפה, ווסת, משקפת,
גרביים, סנפירים, סכין, משקולות ומאזן כבר היו לה. אישיים,
שלה, על פי מידתה. צריך רק לשכור בלונים. היא מאלה שיעדיפו
כחול של ים על יערות ירוקים. שלבו לה חום של מדבר וטורקיז רטוב
והיא שלכם. סיני זה המקום האולטימטיבי.
ארגנו את כל הדברים בחושה ונסעו לצלול. הטמפרטורה של הים האדום
בצהרי היום באוגוסט היא כמו מילוי משאלה עבורה. בכל חודש אחר
ובכל זמן אחר ביום, העור שלה מתברווז במגע עם המים.
  היא יורדת לאט, נושמת לאט, ניר משמאלה. כחול של רקיע שביעי
אופף אותה והיא רוצה להתמסר ולהתמזג איתו. יופי שהולם בך, כזה
שגורם ללב להפסיק לפעול לרגע ארוך, יופי ששמור לשילוב הזה של
שמש מדברית, ים אדום בעומק של חמישה או שישה מטר. הרישיון שלה
הוא עד שלושים.
  היא מאפשרת לעצמה לשקוע, כאילו היא עוברית בתוך שק מי שפיר
אינסופי שמערסל אותה. שדה הראייה מצומצם. צידי המשקפת אטומים.
היא רואה רק קדימה. עוד ועוד כחול מפעים. מד העומק על ששה מטר
וחצי. כל מה שהיא רואה הוא כחול שקט שכמו נתלש מחלום. אולי היא
בכלל חולמת. היא מחפשת את ניר.
  כשרק התחילו לרדת, אחזו ידיים אבל הרפו בשלושה מטר. מביטה
שמאלה ורואה כחול. מביטה ימינה ושוב הכחול הזה. הוא מתחיל
להסמיך ולסגור עליה. תחושת האחדות שהנעימה כל כך ומילאה אותה
עד לפני רגע, הפכה באחת לבהלה. הכחול מתקיף אותה מכל עבר.
למטה, כחול. מימין, כחול, משמאל, כחול. אם תשלח יד תוכל ממש
לחוש את בשרו הכחול.
  למרות הווסת, יש לה תחושה שעוד רגע הסמיכות הכחולה הזו
תחנוק את המיכל. רק עכשיו היא שמה לב שאין בכלל אלמוגים ואין
דגים. היא לא רואה את ניר. היא מתחילה להאבק בכחול הזה שעוד
רגע יסגור לה את האוויר. הנשימה שלה מואצת. לבדה בתוך כחול
אטום. אין לה מושג מה למעלה, מה למטה, באיזה כיוון החוף. אין
לה מושג לאן לשחות. היא משותקת. איבדה כל תחושת התמצאות.
  מביטה שוב ימינה - רק כחול מחכה לה שם. הוא כבר מזמן לא
חלומי. זרועות כחולות נשלחות לחנוק אותה, לאטום את המיכל.
המרקם הכחול נעשה מחוספס. היא חשה דקירות מעט מעל הקרסוליים,
במפגש הגרב עם החליפה. היא מאבדת את זה. מביטה שוב לצדדים.
נאדה. היא צועקת לתוך הווסת ושומעת רק את עצמה. היא בוכה לתוך
המשקפת והנזלת ממהרת לבוא.
  היא עומדת במקום. מקווה שלמעלה זה פני הים. לגמרי לא בטוחה
בזה. עושה סיבוב של מאה שמונים. היא לגמרי לבד בכל המרחב הזה.
הלב שלה דוהר והיא נושמת נשימות מהירות בטוחה שעוד מעט יגמר
החמצן בבלון. רואה בעיני רוחה איך קול פרסות לבה הדוהר מזמין
כריש והמחשבה על מלתעות מרוקנת את שבבי השפיות שלה. היא
מתייפחת. המסכה מתמלאת אדים והיא צריכה לנקות אותה ולקנח את
האף. היא זוכרת איך עושים את זה.
  העיניים שלה שורפות מהמלח. הנזלת לא מפסיקה. פתאום היא רואה
חוד שחור של סנפיר והאוטומט שלה שולח את יד ימין לחגורה, לשלוף
את הסכין. היא ממררת בבכי ומסתובבת ימינה לכיוון הסנפיר. מחכה
שם כחול שנראה כהה הרבה יותר ממה שזכרה. זה היה מימין. היא
בטוחה. היא צורחת לתוך הווסת. מסתובבת עוד ימינה. כחול שחור.
היא מסתכלת למה שהיא חושבת שזה למטה, כחול שחור ורעב. היא לא
הזתה. היא ראתה משהו שחור. בזה היא בטוחה.
קצב הלב מאיים לקרוע לה את בית החזה. המסכה שוב מתמלאת אדים.
היא בטוחה שבעוד רגע יפרוץ מתוך הכחול האטום הזה כריש וזה הסוף
שלה. היא מרגישה את זה. היא נתקפת חולשה ומבינה בעומק תודעתה
שהכי טוב זה להניח. לאגור כוחות. הסכין נשמטת מידה, והמחשבות
שלה מתרוקנות. כמו ציווה עליה מישהו דום שתיקה.
  היא עושה פיפי בתוך החליפה ותחושה חמימות מתקתקה משכיחה
להרף רגע את הבעתה. היא עוצמת עיניים ושמה לב שקצב נשימותיה
הואט. היא מנסה לסדר במוחה את העובדות. לפני הכל, הבועות! איך
שכחה עובדה פשוטה כל כך? הבועות עולות כלפי מעלה - פשוט לעקוב
אחריהן. היא נאנחת אנחה גדולה והווסת מחזיר לה אנחה כהד.
כשהיא פוקחת את עיניה היא רואה את ניר ממש מולה, במרחק נגיעה.
היא נבהלת מרוב הקלה ומרגישה צביטה ארוכה שסוחטת לה את החזה.
ניר מושיט לה את ידו הימנית ומנסה לצוד את עיניה.
היא שבה להתייפח בתוך המסכה. הפעם בוכה ומחייכת. ניר שואל אותה
עם סימן האוקיי אם הכל בסדר. הכחול חוזר לדלילותו המזמינה. יד
ביד הם עולים למעלה.