לקראת סיום העבודה עשו לנו סמינר פורשים. ישבנו במעגל והמנחה
במרכז, פסיכולוגית ככל הנראה, ניסתה להכין אותנו לקראת יום
הפרישה. היום שבו השערים של מקום העבודה, המקום שאליו היינו
רגילים ללכת יום יום בעשרות השנים האחרונות, השערים האלה יסגרו
מהיום למחר. אסור לנו להיכנס ואין דרך חזרה. אין צורך יותר
לקום מוקדם בבוקר ואין בשביל מה. המנחה ניסתה לדובב כל אחד
במעגל
בתורו ולעודד אותו לחשוב מה לעשות.

בפרומו של הזומבה כתוב שזהו אימון אירובי קל ונעים שמבוסס על
צעדי ריקוד לטיניים. אין צורך בניסיון קודם. "אין צורך בניסיון
קודם" זה טוב, זה אני. הלכתי למתנ"ס בשכונה ושאלתי אם אפשר
להשתתף בחוג זומבה. הרכזת ענתה שאולי זה חוג לנשים בלבד. היא
תבדוק עם המדריכה ותחזור אלי. חזרה ואמרה שאפשר.

בערב הגעתי לאולם שהיו בו חמש עשרה נשים בערך והמדריכה.
המדריכה בהתפרצות של סערת נעורים, לא ידעתי שבכלל קיים דבר
כזה, מתרוצצת ונמצאת בכל מקום באותו זמן, שולטת בכל שריר בגוף
שלה באופן בלתי תלוי ומניעה אותו לכל מקום שמתחשק לה, וגם
מספיקה לפטפט עם חלק מהנשים.

הנשים מכירות את הריקוד ומתנועעות כולן בקצב, בהרמוניה ובחן
נשי, ואני מאחור, מתנדנד כמו חבית, קצת ימינה קצת שמאלה. רציתי
לברוח אחרי חמש דקות, אבל לא היה נעים. במיוחד בקשתי לבוא
והמדריכה אמרה שאפשר. איכשהו החזקתי מעמד ובסוף השיעור הלכתי
להגיד לה שזה לא בשבילי. אבל היא בכלל לא התכוונה לשמוע. "רקדת
יפה וכבר התקדמת בפעם הראשונה. תבוא לשיעור הבא."

בשיעור הבא אותו דבר. שום דבר לא השתנה. אבל מה? בסוף השיעור
אחת המשתתפות הסתכלה אלי בעיניים משתאות ואמרה: "כל הכבוד שאתה
עושה את זה". לא הבנתי, איזה כבוד? אני מפחד שיגידו לי, תרח
זקן, תלך מפה, וזאת מדברת על כבוד. בכל זאת נשארתי.

עברתי למקום אחר, יותר גדול. יש כבר כמה מדריכות וכל אחת עולם
שלם. נוסף לסערת הנעורים שהכרתי, אחת רוקדת עם הרבה עוצמה
מבפנים, אחת רוקדת פשוט יפה עם המון הבעה אישית ללא מתחרים,
אחת רוקדת סופר-זומבה ומוציאה כמות לא נגמרת של אנרגיה, אחת
פרחחית, אחת הריקוד שלה אומר: החיים טובים, החיים יפים, כף
לחיות. רק רואה אותה ומצב הרוח משתפר.

אולם מלא בנשים ואולי שניים שלושה גברים. הרבה רעש, הרבה
מהומה. המדריכות אוהבות להכניס את הקהל ואת עצמן לאקסטזה.
"לנדנד את הציצים", "לשקשק, לשקשק" - המדריכה מדגימה וכולן
אחריה בהתלהבות ודבקות. היא תופסת בעין מישהי עם הרבה ציצים.
"תנדנדי, תראי מה שיש לך". פעם מדריכה פנתה אלי ואמרה: "תנדנד
את החזה שאין לך" ניסיתי ולא כל כך הצלחתי. הסתכלה עלי בהרבה
רחמים ואמרה: "אין דבר, זה יבוא עם הזמן".

יש גם מדריך גבר. הוא כוכב ונוסע הרבה להופעות בחו"ל. כאשר הוא
בארץ הוא מעביר שעורים. אני בא ונעמד מאחור שזה המקום שמתאים
לי. אבל באות עוד ועוד נשים ואני נדחק יותר לפנים. כאשר
מתחילים לנוע אני מוצא את עצמי מוקף בחתיכות מהממות בכל
הכוונים. וכולן, כרגיל, נעות בקצב ובחן, אחת לפני
מסובבת את הכתפיים במהירות ימינה שמאלה ומנופפת את השדיים שלה
ממש לפני האף שלי, ורק אני קופץ מגושם ומסורבל. ידידה פעם שאלה
אותי אם הן מסתכלות עלי. לא, הן לא מסתכלות עלי, מסתכלות דרכי.
רואה ואינו נראה.

עברו שנתיים ואני כבר לא טירון. לא הפכתי להיות רקדן גדול.
משהו שבדוחק אפשר לקרוא לו סביר, אולי כדי לסבר את האוזן. ועוד
פעם מישהי אמרה לי: "כל הכבוד שאתה מתאמן ושומר על כושר, הבעל
שלי הוא פדלאה". עכשיו הבנתי מה הראשונה אמרה לי. מאוחר יותר,
בערב, חשבתי שאולי זאת הייתה הזמנה. אבל שכחתי מי אמרה את זה.
לא כל כך רע להיות גמלאי.