[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דידי פריימן
/
שלושים שנה בצל

אמיר לא סיפר לחגית על המחלה בדייט הראשון. הוא פחד שתקבל
רגליים קרות. הוא חיכה, רצה לתת לה קצת שהות להכיר את האמיר
הבריא שבו לפני שהוא פותח בפניה את צדדיו החשוכים יותר. מאידך
הוא גם לא רצה לחכות יותר מדי כדי להיות הוגן איתה ולאפשר לה
לחתוך מבלי שיישארו צלקות. הזמן הנכון הגיע בשעת לילה מאוחרת
כשהם יושבים מול הים על החול הקריר בליל אוגוסט חמים, לוגמים
את טיפות הבירה האחרונות מן הבקבוק שניצב ביניהם ומרגישים כבר
יותר בנוח האחד עם השנייה, זה היה הדייט השישי. הוא אמר לה
שהוא רוצה לספר לה משהו חשוב על עצמו. היא חייכה קלות, הסיטה
את הקוקו בשערה אל לחייה השמאלית כאילו מפנה את אוזנה הימנית
להקשבה, מתחה את צווארה הצחור בתנועה כמעט נסתרת וחיכתה בפנים
רכות ומסוקרנות. הוא התמהמה קלות, ידע שרגע זה שוב יכול להיות
תחילתו של סוף, סוף של קשר ניצני שעוד לא הספיק לפרוח, ודווקא
נראה לו שהוא די מחבב אותה, כאילו רצה להחזיק ברגע הזה רק עוד
קצת, להרגיש בטוח לעוד שנייה קלה. ואז הוא סיפר לה על המחלה
שהתפתחה אצלו בתחילת שנות העשרים לחייו, לפני כמעט עשור, ואיתה
הוא מתמודד ובצילה הוא חי - דיכאון קליני. הוא דיבר באטיות,
ברר את המילים, לא רצה לעורר אצלה רגשות רחמים. היא הקשיבה
בדריכות כשסיפר שכאשר המחלה תוקפת, אחת לכמה שבועות או כמה
חודשים, הוא מסתגר בתוך עצמו, מתקשה לקום מהמיטה, בקושי אוכל,
לא רואה את אור השמש לימים ארוכים. וכשהיא מרפה, הוא יוצא
מחדרו לוקח נשימה ארוכה וצועד שוב אל החיים, לתפקד, עד הסיבוב
הבא. חגית שתקה ארוכות, הביטה עמוק בעיניו האפורות, שלחה יד
וליטפה רכות את לחיו, ליטפה בעדינות ואמרה בקול חרישי, כזה
שבוקע מן הלב ולא מן הפה, שהיא שמחה שהוא מספר לה ומקווה שהיא
תוכל לעזור לתמוך ולהקל. היא קרבה אליו ונשקה לו קלות והם
המשיכו לשבת על חוף הים, ראש אל ראש, היא מלטפת את שערו והוא
את שלה, ישבו והקשיבו להמיית הגלים ונעימת ליבם ורק דמדומי
השחר הזכירו להם שהגיע השעה לקום וללכת הביתה.

הוא תמיד אהב לצאת אל הטבע, לפורר את האדמה בין האצבעות, למשש
ברכות גזע עץ מחוספס או לחרוץ בציפורן אבן גיר רכה. כבר שהיה
נער צעיר בתיכון היה יוצא לטיולים ארוכים של שלושה או ארבעה
ימי הליכה, לפעמים עם חבר, לרוב לבד, לוקח שק-שינה, קצת אוכל,
הרבה מים והולך לנשום את המרחבים. פשטות הטבע הדומם, סלחנות
העצים לרוחש סביבם ותמימותם של בעלי החיים יצרו אצלו תחושת
שלמות והרמוניה פנימית. כשהתבגר הטיולים הלכו והתמעטו, אבל
תמיד היה משריין כמה ימים בשנה לטרק בחו"ל או טיול בן כמה ימים
בארץ כדי לחדש את מלאי הכוחות שבו ולספוג אנרגיות להמשך הדרך.
יום אחד הוא הציע לחגית לצאת לטיול מים-אל-ים, טיול בן שלושה
ימים בו צועדים מחוף ים התיכון באכזיב לחוף חוקוק שבכנרת עם
תיק על הגב אוכל שק-שינה ואוהל. היא קצת חששה בתחילה, לא היתה
מורגלת לצאת אל הטבע ליותר מכמה שעות או יום אחד, שלא לדבר על
שק-שינה ואוהל שהיו בשבילה זיכרונות עמומים בלבד מהטיולים
השנתיים בתיכון. אבל הברק שבעיניו וההתלהבות שבקולו עוררו גם
אותה והיא החלה להתרגש מהמחשבה שהם ילכו לבד עם עצמם במשך
שלושה ימים רצופים, מנותקים מהעולם ומהמציאות. היום הראשון
לטיול היה קשה. הגוף היה צריך להתרגל להליכה ממושכת עם תיק כבד
על הגב כשרוב המסלול במגמת עליה ובקטעים מסוימים אפילו תלולה.
הם הלכו קילומטרים רבים יד ביד, מחליפים זיכרונות ילדות,
צוחקים זו על זה, נהנים מיופיו של עץ או קרירות מימיו של מעיין
מזדמן. לקראת ערב הקימו אוהל בקרחת יער, אכלו ארוחה קטנה, פרסו
את שקי השינה ונכנסו אליהם חבוקים. היא לחשה על אוזנו שהיה לה
מאוד כיף היום ביחד. הוא אמר שהוא אוהב אותה. הם התלטפו, הם
התנשקו, הם עשו אהבה ונרדמו מותשים כשהם עדיין חבוקים.
את הבוקר הם פתחו בקפה שחור שבושל על גזייה ולחמנייה עם גבינה
צהובה, ארזו תיקים ויצאו אל הדרך. בשעת צהריים מאוחרת הגיעו
לפסגתו של הר מירון, שם ישבו שותקים דקות ארוכות מרותקים
ליופיו של הנוף הפרוס תחתם ונהנים מן הרוח הקרירה המצננת את
גופם. לאחר זמן מה הוא הוציא קופסה קטנה מכיסו, פתח אותה
בזהירות ושאל את חגית בקול שקט וקצת רועד כשחיוך מבויש על
שפתיו אך בלי שום גינון האם היא תינשא לו, והגיש לה את הטבעת.
היא דמעה, ליטפה את היד המגישה את הקופסה וענתה ברוך ובעיניים
בורקות מאושר - כן.

בבוקר שבת קרה במיוחד, כשטיפות הגשם הכו בחלון חדר השינה הם
התפנקו בכוס קפה ועוגת גבינה תחת שמיכת הפוך. היא בכותונת סטן
שחורה, הוא בתחתוני בוקסר ישנים וחולצת טריקו קצרה לבנה,
נזהרים שלא לשפוך מן המשקה הכהה על הסדינים הלבנים. זה כבר הפך
למנהג אצלם - שבתות בבוקר מבלים במיטה עד מאוחר תחת שמיכה,
ובמיוחד אם מדובר בבוקר שבת חורפית. הם ניצלו את הזמן הזה
לחלוק את אשר על ליבם ולדבר על קורות השבוע מפרספקטיבת הזמן
הנותן לדברים קצת לשקוע. באותו הבוקר, כשכוסות הקפה היו כבר
כמעט ריקות ומעוגת הגבינה נשארו רק כמה פירורים, היא אמרה שיש
לה דבר מה לספר לו. הוא הביט בעיניה בצפייה. היא לקחה את ידו,
הניחה אותה על בטנה ואמרה, חצי לוחשת, שהיא בהריון. הוא היה
מופתע, עיניו נפקחו לרווחה ופניו אורו. הוא עטף את חגית בחיבוק
חובק ומטר של שאלות פרץ ממנו: מתי גילית? באיזה שבוע את? את
יודעת אם זה בן או בת? והיא צחקקה וענתה כמיטב יכולתה. הם
המשיכו לשכב עוד שעה ארוכה תחת השמיכה מתלטפים ושקועים
במחשבות. למחרת, בוקר יום ראשון, אמיר לא קם לעבודה. לקח לחגית
משפט ורבע להבין שהוא שוקע אל תהום הדיכאון, שהמחלה המתעתעת
מהדקת אחיזתה ולופתת. חגית כבר ידעה לזהות ולתמוך, אך גם לתת
את המקום והזמן לאמיר לצלוח את הגיהינום המתחולל בתוכו כשהיא
ממתינה בסבלנות בקצה המנהרה בזרועות פתוחות, מחכה לו שיגיח מן
השאול. וכשהיה יוצא משם היתה עוטפת אותו בחמלה, מניחה תחבושות
על פצעי ליבו ומפיחה תקווה בנשמתו. היא נשקה למצחו ויצאה ממהרת
לעבודה. זה היה התקף ארוך וקשה במיוחד, היה לו קשה עם ההיריון
שלה, עם העובדה שהוא הולך להיות אבא. איך יגדל ילדים כשהוא
הופך מת-מהלך? איך יחבק ויאהב כשאת עצמו אינו מסוגל להכיל?
והיא הרגיעה ואמרה שהוא יהיה אבא נהדר ואין דוגמה טובה ממנו
לאהבת אדם וטבע, והילד ילמד לקבל את המחלה ולחיות איתה, בדיוק
כפי שהיא למדה. אט אט הוא הזדקף ונעמד על רגליו, כל יום עוד
קצת, עד שכבר מצא ניצוץ של אופטימיות בקרבו ואפילו תחושה קלה
של ציפייה החלה מכננת בו וביחד עם חגית הוא החל לחלום על
התינוק המתרגש ובא.

אילון היה תינוק נוח וחייכני באופן יוצא דופן, אולי היתה זו
אהבתם הקורנת של הוריו שהשרתה בו רוגע ונינוחות. כמעט כל
סופשבוע הייתה יוצאת המשפחה הצעירה לטיולים בטבע. בחורף הרבו
לנסוע למדבר להקים אוהל וליהנות מהודו של הנוף הבתולי הגורם
לתחושת אפסיות האדם לנוכח עוצמת הטבע, ובקיץ טיילו בערוציו
העמוקים והמוצלים של הר הכרמל מביטים בנשרים הדואים ממעל
ומתפעלים מהאריג הנפלא התווי שלוחות ירוקות שזורות על רקע ים
כחול. אמיר היה קשור בכל רמ"ח אבריו לאילון והקדיש שעות ארוכות
מזמנו לטפל בו. הוא הקפיד לחזור מוקדם מהעבודה כדי שיספיק
לבלות איתו את שעות אחה"צ והערב והוא לא פסק מלדבר אליו
ולהסביר לו על כל דבר קטן כגדול המתרחש בחיים כאילו מדובר באדם
בוגר המבין את הנאמר לו. הערב היה מסתיים בדרך כלל כשאמיר
מנמנם על הגב על השטיח בסלון ואילון שוכב על חזהו של אמיר רדום
ונושם בכבדות. וחגית היתה ניגשת בשקט מעמעמת את האור ומכסה את
שניהם בשמיכת הפליז הכתומה ואז מתיישבת על הספה עם ספל קפה
ומביטה באושר וסיפוק במשפחתה הקטנה. עם הזמן חגית הבחינה שחיי
המשפחה השפיעו על התקפי הדיכאון של אמיר שנעשו דחופים מעט פחות
אך נראה היה שאמיר יוצא מהם חבול ועייף יותר, ורק ידיו הקטנות
של אילון והמילים המעוותות הראשונות שהחל לדבר הצליחו להחזיר
את החיוך לפניו של אמיר כשהיה חוזר לעמוד על רגליו. התופעה
הלכה והחמירה עם בואה של נועה הקטנה שהרחיבה עוד קצת את המשפחה
והוסיפה אור בביתם. אמיר היה מצטנף במיטתו מסרב לראות את
הילדים ועומד על כך שהם לא יראו אותו, הוא פחד לטמא אותם
במחלתו, רצה לגונן עליהם מימי החורבן התוקפים אותו. אט אט הם
החלו לשאול שאלות, לדאוג, רצו לעזור לנחם לעודד, אבל הוא לא
היה מוכן שיראו אותו בסיבלו. וחגית היתה מסבירה ומנסה להרגיע
ולעודד וכך הפכה המחלה של אבא את המשפחה למלוכדת ותומכת יותר.
הם הסתגלו להתקפים ולמדו להיאחז האחד בשני עד שוך הסערה,
ובחלוף הסופה הם היו מתכנסים סביב השולחן הקטן במטבח לארוחת
ערב מפצה ומנחמת עם הרבה מתוק והולכים לישון יחדיו ארבעתם
חבוקים במיטת ההורים. חגית הבחינה בשערו ההולך ומאפיר של אמיר,
בעיניו השקועות ובעצמות גופו שהחלו בולטות והכאיבו לגופה ונפשה
כשהיו מתעלסים או סתם מתכרבלים יחדיו על הספה. הדיאטה הטבעונית
הקיצונית שאותה קיבל על עצמו בניסיון להמעיט או לפחות להפחית
מחומרת ההתקפים רק עשתה אותו כחוש עוד יותר, והיא הייתה חסרת
אונים ומלאת חידלון אל מול כוחה ההולך וגובר של המחלה שהחלה
שואבת גם את שמחתה וחיוניותה שלה ונוסכת בה ובילדים עצבות בלתי
נלאית.

ביום שני סגרירי באמצע חודש פברואר אמיר לא הגיע אחר הצהריים
הביתה אל הילדים שכבר חזרו מבית-ספר. כשחגית התקשרה אליו
לעבודה אמרו לה שהוא לא הגיע היום, התקשר בבוקר להודיע שהוא
חולה. זו לא הפעם הראשונה שהוא נעלם לה למספר שעות או חצי יום,
היה יוצא לחוף הים להתכנס בתוך עצמו להביט פנימה אל השחור
והשאול. כשהערב הפך ליל והילדים כבר נרדמו במיטות, הפחד החל
לכרסם בה. היא עשתה טלפונים למשפחה וחברים בניסיון לראות אם
מישהו היה בקשר איתו מאז הבוקר, אך כל מאמציה נסתיימו במבוי
סתום. היתה לה תחושה לא טובה. השעות נקפו, כבר לא נשארו לה
ציפורניים לכסוס ואת גבותיה דיללה במריטה עצבנית, לבסוף צלצלה
למשטרה. לאחר כחצי שעה הגיע חוקר לאסוף פרטים על אמיר. בקול
רועד היא סיפרה לו על המחלה, הדיכאונות, הכדורים, והטיפולים
שניסו לאורך השנים. בפנים חתומות הוא רשם הכל בפנקס, הוא שאל
בעדינות בקול שקט אך בטון מקצועי האם אמיר דיבר בעבר על המוות,
היא ענתה שמעולם לא ובטנה התהפכה בקרבה ותחושה קלה של בחילה
התעוררה בה. הוא הבטיח לעדכן אותה ברגע שיידע דבר מה ועזב את
הבית. היא נשארה לשבת עוד שעה ארוכה בסלון, מביטה בפרחים
הרעננים שקנה לה ליום ההולדת שחגגו לה אך בשבת כשהדמעות זולגות
ללא מעצור מעיניה במורד לחייה נכנסות לפיה ועל צווארה מטפטפות
על חזה ומרטיבות את חולצתה, וכשאפסו כוחותיה נכנסה למיטה. היא
התקשתה להירדם, כל גופה רעד ללא שליטה למרות שמיכת הפוך
המחממת. משהייתה הכרית ספוגה בדמעותיה היא הפכה אותה על צידה
השני ואז חשה בדבר מה תחתיה. היא הדליקה את האור ומצאה מעטפה
עליה כתובה המילה "אהובתי" בכתב ידו של אמיר. בידיים רועדות
ולב פועם בפראות היא פתחה את המעטפה ומצאה בה שיר:


עמוק בפנים
בחשכת ליבי
כשנשמתי גוועת
ואני מהלך בתוך גופתי
כהולך המלח בבטן אנייתו הטובעת
ראיתי את עקבות רגלייך
והן כפניני הצדפה בשחור הבזלת
התוו את דרכי
באופל הסמיך
עד בואי אל האור

הזמני

סלחי לי אהובה
כי עייפתי כבן המאה
רפו מושכותיי
כלו קיציי
קמלתי

יצאתי לבקש את השלווה


היא התייפחה בקול חרישי, רצתה לזעוק אל השמים אבל פחדה מלהעיר
את הילדים, ורק הדפיקה שנשמעה בדלת גרמה לה להתעשת קמעה ולאסוף
את עצמה. ברגליים כושלות היא נעמדה על המפתן, בפתח עמד החוקר.
הוא בישר לה בצער רב שגופתו של אמיר נמצאה על פסי הרכבת בין
זיכרון לבנימינה. לאחר שלושים שנה נכנע אמיר למחלה.


--







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בלופ.







תיש שיכור מטיל
את גלליו


תרומה לבמה




בבמה מאז 29/8/18 20:39
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דידי פריימן

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה