לזכרו של אודי קאשי (9.7.2017 - 9.7.1973), חבר יקר.
---


אוּדִילֶ'ה

יוֹם הַהֻלֶּדֶת הָרִאשׁוֹן שֶׁבּוֹ אַתָּה מֵת.
כָּל שֶׁיָּכֹלְתִּי לַעֲשוֹת הוּא לִנְסֹעַ לְחוֹף הַיָּם,
וְלָשֶׁבֶת שָׁם, מוּל גַּלִּים,
וּלְחַכּוֹת שֶׁיִּתְפּוֹצֵץ הַלֵּב.
רַק מֵתִים שׁוֹמְעִים לֵב מִתְפּוֹצֵץ.
וְאָז נַדְלִיק אַרְבָּעִים וְשִׁשָּׁה נֵרוֹת,
אֶחָד לְשָׁנָה הַבָּאָה.


כנפיים

ידעתָ לפרוש כנפיים.
פעולה לא פשוטה לבני האדם.
רוב האנשים יודעים לשרוק,
אולי לטפס על עץ.
רגל, יד ועוד רגל, מבט מטה.
גובה הוא מושג מרתיע.
אלו המנסים שוב ושוב, כמוךָ,
לומדים את שפת העילוי.
שפת הרוח והצל והאבנים הקדושות,
שפת שדה פתוח.
כנפיים אחי,
רחבות, אמיצות, משגיחות.


סֻכָּה

כְּשֶׁבָּנִינוּ אָז סֻכָּה
וְהָיִיתָ, אוֹחֵז פַּטִּישׁ וּמַסְמֵר,
תָּלוּי בֵּין שָׁמַיִם וָאָרֶץ;
כְּשֶׁאָדָם הַקָּטָן רָאָה קֶרֶשׁ נוֹשֵׁק לְקֶרֶשׁ
וּפִנָּה מַשְׁלִימָה פִּנָּה,
וְחָשַׁב שֶׁהוּא חוֹלֵם אוֹ שֶׁאַתָּה קוֹסֵם;
כְּשֶׁגָּרַרְנוּ כַּפּוֹת תְּמָרִים
וְתוֹךְ כָּךְ טִאְטֵאנוּ חֲטָאִים וַעֲוָלוֹת
מִן הַשָּׁנָה שֶׁעָבְרָה;
כְּשֶׁאָדָם הַקָּטָן, טוֹעֵם מְשִׁיכָה וְחִכּוּךְ,
מִתְנַשֵּׁף מִכַּף רֶגֶל וְעַד רֹאשׁ,
גָּרַר גַּם הוּא כַּף אַחַת
וְהִרְגִּישׁ מֶלֶךְ כָּל הַגִּבּוֹרִים.


סַלְטוֹת

אני חושב שהייתָ הראשון.
כולנו פחדנו.
על סף בריכה מטופחת,
בעוד מליוני ילדים, כמונו, שָׁם, בעיקר רעבים,
נולדו לנחות תמיד על אדמה סדוקה-לוהטת,
כולנו, כאן, מוגנים, פחדנו.
אתה הייתָ הראשון.
נחיתה מושלמת.
לא ידעתי שאפשר לראות חיוך
בעומק שני מטרים.
 

פְרָנְזִים

הדרמתָ לערבה לגלוש שדות.
הרי לא כולם גולשי גלים.
והשדות צהלו,
אולי בניגוד לחוקי הטבע,
מי שלא ראה שדה צוהל שישתוק,
לכבודךָ צהלו,
ונשאו אותךָ, ונשאתָ אותם,
לא היית איש בְּלוֹרִית או פְרָנְזִים,
ודישנו אותךָ, ודישנתָ אותם,
ותמצית הזיעה, שלךָ, שלהם,
הניבה יבול שטרם נראה כמותו.
ושרתָ לילדתךָ על קמה זהובה
ועל שרב שנשבר.

 
מִילְיוֹנִית הַשְּׁנִיָּה

איש-לא-ממאדים,
לצד אישה-לא-ממאדים,
מרפסת,
כוכב נופל,
לא שלנו,
הצאלון גדל כל כך,
מי היה מאמין,
חתולה מכה בזנבה אל השולחן,
שומעים בקושי,
הילדים ישנים,
אִישׁוֹנֵי לַיְלָה משוחחים,
רעידת אדמה ביפן, כה חזקה,
קיצרה את היממה במיליונית השניה.
אַתְּ משתקפת בכל טיפת טל.


קווים

הייתָ כל שמסביב וּמֵעֵבֶר
לקווים השחורים, הדקים, הארוכים,
שהיא כל כך אוהבת לצייר.

 
משקולות

רצינו שרירים כמו של סטאלונה
וחיוך של קארל לואיס
עם שיניים לְבָנוֹת יותר משלג.
לא היה אז בראד פיט.
קנינו משקולות בדמי הכיס.
לפני הַלֶּפְּטוֹפִּים, היה ברזל בשפע.

התחזקתָ מהר מהמשוער,
אולי אלו הַגֶּנִים העיראקים,
השמחה העיראקית,
העצב העיראקי.
הפוסטר של 'רוקי 2'
נראה קרוב עתה, למרות האבק.
אתה אוכל קוּבֶּה ומסתכל לו בעיניים,
לרוקי בלבואה.
שולח אגרוף ימני לאוויר.
יאללה של אמא שלך!!! איזה קוּבֶּה!
איזה קוּבֶּה.


באחד הימים

קבענו להיפגש באחד הימים,
אני אתה ואלוהים,
זוהי קביעה מסורבלת מדי,
יפה אולי למחוזות אחרים,
נטולי כוח משיכה.


שוליים

באותה תקופה הקשבנו לנוער שוליים.
לא היינו נוער שוליים, אבל הקשבנו.
רצינו להיות.
ואולי כן היינו, שוליים אחד של השני,
כל הנהדר והקסום והגמיש.
שוליים - ההתחלה והסוף של הכל.

נסענו לפסטיבל ערד לפגוש שוליים אחרים,
שוליים אחרות. לפגוש מסתורין.
התרחבנו.

נדמה כי עם השנים,
שוליים הולכים וצרים
ומצטמקים וצרים, עד שיום אחד
מתעורר אדם ללא שוליים.
עצוב.
אנחנו למשל, שוליים של השמש,
ובלעדינו, היא סתם אחת.

 
אלוף השריקות

לאבא שלי יש שריקה
שמגיעה עד השמיים,
וכשהוא ער,
עיניים ירוקות מאוד לו.

עכשיו הוא שָׁם,
אני שורקת אליו,
גבוה-גבוה, ירוק-ירוק,
כפי שלימד אותי,
אמא מקשיבה.


צִפּוֹר שִׁיר

בְּתִשְׁעָה בְּיוּלִי
נָחֲתָה צִפּוֹר שִׁיר
עַל עָנָף דַּקִּיק וְכֻלָּם מָחֲאוּ כַּף.
בְּתִשְׁעָה בְּיוּלִי צָנַח הֶעָנָף
וְהַשִּׁיר לְדַרְכּוֹ עָף.
חֲרִישִׁי, מְיֻשָּׁב,
בָּקִיא בְּחֻקֵּי הַצְּלִילִים,
זִכְרוֹנוֹת לְצִדּוֹ וְנֵבֶל זָהֹב,
וּמַלְאֲכֵי שָׁרֵת מְהֻלָּלִים.

 
רגעים

בטח היו רגעים,
והיו רגעים,
ואלו הלכו
ובאו החלטות
ותליתָ אותן לייבוש
כמו בסרטים הַיְּשָׁנִים
מסביב נוף.


אהבה וסודות

אבא יבוא וישיר לי שיר ערש,
שיר מְעוֹדֵד על כד עשוי חרס,
כד שתוכו אהבה וסודות,
נגלה אותם יחד נקישות-נקישות.