הוא גמר את נתחי הלחם בתוך החלב. מהדירה הזאת הוא לא יכול לצאת
כי אין לו לאן ללכת. יש לו בפינה של הפינה שני חפיסות סיגריות,
אחת מלאה, אחת כמעט. הוא קנה אותם בשאריות הבקשישים שלו עם
הלחם והחלב. הוא העז, וקנה, גם פחית בירה אחת חמה. הפחית נמצאת
במקרר, ליד חלב, ליד גבינה לבנה, ליד שלוש עגבניות וחמישה
מלפפונים. והלחם גם כן במקרר, כי אסור לו שהוא יתייבש. הוא
אוכל אותו קר. הילדה שאהבה אותו הפכה לכוכבת גדולה, והיא כבשה
במות בכל הארץ. אחד נהיה צלם, אחד נהיה משקיע נדל"ן. אחד נהיה
סוכן נסיעות, אחד עובד במדורים סודיים. הוא הפך משורר. עם גב
שבור וידיים רועדות, מנפנף יתושות מעל פניו. המקרר אומר שיש לו
מספיק לחם וחלב לפחות לעוד יומיים, והוא אוכל עגבנייה אחת
ומלפפון אחד כל יום כי צריך ויטמינים. ליד הפח השכונתי הוא מצא
נעליים זרוקות ואסף אותן. שטף אותן כי הן היו מטונפות, ועכשיו
הן מתייבשות ליד החלון. הימים ימי סתיו לאחר קיץ קשה בלי מזגן,
קומה אחרונה של דירה, שמש על הגג שלו. לעתים הוא היה מרגיש
שהשמש מטגנת אותו בעודו בחיים. הדם רתח, הראש כאב, והוא שתה
הרבה מים מהברז. הוא לא היה יכול להתקלח כמעט כדי להתרענן, כי
מים עולים כסף. ברדיו יש שיר יפה שחוזר על עצמו על בדידות
ותקווה. השירים שלו מפוזרים בכל הדירה בעטים זולים על ניירות
זולים, עטיפות מזון וקרטוני שימורים. בכל זאת פעם הוא היה נוהג
לבלות. הוא היה לובש בגדים מכובדים ומטייל בפארק השכונתי ליד
מגרש הכדורסל. אבל עכשיו כבר אין פארק. במקומו יש חורים ענקיים
שחופרים דחפורים לעשות משהו כלכלי יותר למישהו או למישהי. אז
הוא נשאר בדירה ומסתכל דרך החלון.  

בנגיעה ראשונה הוא הרגיש רך, ואז הפנה פניו לראות מה זה. זה
היה שד, חזה, של אישה, והאישה יישנה. הוא ניסה ללכוד את הפטמה
שלה בפיו כדי למצוץ חלב, אך לא היה חלב, כמה שהוא מצץ. היא
התעוררה, חצי התעוררה, ובלי לשים לב דחפה, ממש הטיחה אותו על
הרצפה. והמשיכה לישון. כך התינוק שיהיה לאיש קיבל נזק מוחי
וגופני בגיל חודש.

הוא התעורר, זה היה יום חדש. הוא התעורר כשהשמש ריקדה בווילון.
הוא הסתכל על זה וזה נראה לו כל-כך נכון, עם השמש השופעת אור
ותמיד חוזרת אחרי שהיא הולכת. אם אי-אפשר לסמוך על השמש - על
מה אפשר לסמוך? אפילו הדבורים עוזבות את הפרחים לאחר זמן מה של
עונה, אבל השמש תמיד, תמיד. הוא קם על רגליו העקומות והתנודד
אל שולחן המים. היה בו כד ברזל מלא מים והם היו צוננים. הוא
מילא כוס. הוא שתה. אלה המים הטובים ביותר ששתה אי-פעם, אבל
תמיד בבוקר הוא חושב כך. נראה שהמים משתבחים מיום ליום. הוא
הביט על ארגזי הפלא ותהה איזה זיכרון ימצא בהם. הוא הלך אליהם
לאט, מתנודד, הכניס את ידו לאחד הארגזים, תפס במשהו ומשך.
הדובי, הדובי הכתום המתוק הרציני בעל העין האחת. הוא חיבק אותו
באהבה גדולה. הדובי שלו חזר אליו, הוא רצה אותו. הוא שם אותו
במיטתו, הוא יישן עם הדובי כל לילה, וגם כל יום. הוא פנה אל עץ
הדובדבן שבחצר. הוא יצא מ-פתח ביתו לבוקר הסוער. עננים החליפו
מיקום במהירות מדהימה. הוא חשב שהוא יכול לראות את תנועת
הבריאה. הוא קטף דובדבן ואכל, טעים. ועוד אחד, ועוד אחד. עסיס
אדום ניגר משפתיו, סנטרו, אל גופו החשוף, הוא גרגר בהנאה. הוא
הסתכל סביבו, השכנים עוד לא התעוררו. כשהם יתעוררו הוא ייצא
לקראתם. הוא חזר אל הבית.  

שבת בבוקר, יום יפה. אני שותה המון קפה. היא באה וקוראת המון
עיתון, ואין למי לקנות המון בלון... קמתי בבוקר לבית ריק בו
כולם אוהבים אותי אבל משאירים אותי לבד. הכנתי קפה ושתיתי על
סיגריות ואז הלכתי לבדוק את האינטרנט. ישבתי וקמתי ושמתי
מוזיקה ושוב ישבתי. החלפתי רגל על רגל, ושוב, והמשכתי לשבת.
ואז קמתי כדי לא לשבת יותר מדי ושוב ישבתי. אכלתי דגנים בחלב,
זה לא אוכל אמתי, זה גושים של... דגנים. ממשפחת הדגניים. זה
טוב שאין לך אישה וילדים, אמרתי לעצמי, כי ככה אין לך אחריות
על איש מלבדך ואתה חופשי - אבל לבד, וזה כבר לא טוב. אז מצאתי
איזו סידרת טלוויזיה ישראלית חמודה, ומצאתי שם כמה חברים
וחברות, וצחקתי איתם ובכיתי איתם והתרגשתי איתם, והתוכניות
נגמרו, אז כיביתי את הטלוויזיה והם נעלמו. לא רציתי שהם
ייעלמו, רציתי שהם יבואו הביתה שלי וידברו איתי, ונשתה איזו
בירה ונצחק על שטויות למרות שאנחנו אנשים שלא צוחקים בקלות.
אבל רציתי גם שהם ילכו לפני שאני יישן, ואני אשן לבד, אבל
בבוקר הם יחזרו, הבנים והבנות, ויהיה לנו כיף ביחד ונבלה. אבל
אף-אחד לא בא, לא אתמול, לא היום, לא מחר. הרגשתי ריק כאילו
שאבו לי את הנשמה, והרגשתי כאילו הלב שלי מת, אז הלכתי למלא את
הנשמה והלב במעדן חלב שוקולד טעים שאני אוהב, ורציתי שיהיה לי
הרבה לב ונשמה, אז אכלתי הרבה מעדני חלב ואפילו בננה. בבוקר
קמתי כדי לא לשבת יותר מדי ואז שוב ישבתי.