יום חורפי אחד חבשתי משקפי VR (חבשתי?) ויצאתי לשוטט בחווית
הטיילת של חוף הים בתל אביב
הסתכלתי ימינה ושמאלה ולא ראיתי את האף שלי
משני הכיוונים היה ים, וחול, ושמש מסנוורת ואנשים מטיילים,
וצלילי המולה
כשהבטתי למטה לא היו שם כפות רגליי או כפות ידיי
לכן הרגשתי קצת מוזר כמו רוח
אבל המשכתי לטייל אחרי זרם אנשים מבעבע שהלך לפניי ומולי
ומאחוריי
ומכל צדדיי
פילסתי דרך בין אופניים שחלפו בווווש וגלידה מטפטפת
וכלבים מרחרחים
ועגלות ילדים ש
מהם יצאו כפות ידיים אוחזות בבלונים
וצלילים של מטקות טיק
ומטקות טאק
טיק וטאק
ופתאום דפיקה בלב  -חפיפת עיגול בכוונת -  זיהוי
וללא כל התראה הצטלבו מבטנו מהצד השני של המראה
שיערך סבוך בשיערה של אישה אחרת
משתרך לאטך בחוסר אונים, מחליף כינים,
ואמנם אהאווווווווווווווווווווו רציתי באותה שנייה לנופף ביד
ולקפץ
ולהגיד משהו כמו היי וביי וגם אני כאן!! וטרהלהלה!!
אבל הייתי שקופה כך שזה לא היה אפשרי
אחרי הכול לא סתם לאנשים בחווית VR אין כפות ידיים
הורדתי את המשקפיים
הגשם דפק על התריסים
ולא הרגשתי דבר
לא הרגשתי דבר.
עכשיו אני מטיילת על המאדים
שם לא צפוף.
מאד יפה במאדים.
אני מתעניינת בטקסטורות.