אולי אני באמת אפס כמו שאני מרגישה- ולא ייצא ממני כלום.
תקופה ארוכה מדי שאני נלחמת;
נלחמת בעצמי, נלחמת בטוב-
אני כל כך מפחדת ש'הטוב' הזה הוא סך הכל מלכודת שנועדה לשמח
אותי
בכדי שבשנייה אחת- ייקחו ממני הכל.
אני נלחמת באנשים שמנסים להתקרב אליי ונלחמת בכאלה שעוד כאן
אני יודעת שרק אפגע בהם כי אפילו, אני, לא בוטחת בי
לא בוטחת בקרקע תחתיי ובקיצוניות שבה אני נזרקת בין כן ולא,
שחור ולבן;
המחשבות שלי מלוות אותי בקביעות-
והן לא כאלו שאפשר לסמוך עליהן שלא יבגדו בי בדרך.
בין תשלום שכר דירה אחד לאחר
בין עולם המבוגרים לבין אי שם בגיל 16- צ'ק השכירות הראשון
מה אם הייתי חייה במקום אחר, זה היה שונה?
הרי גם כשאני חייה את האפור; ניטרלית, לא קיצונית, לא קולנית
לא שקטה מדי- זה עדיין לא מספיק.
האמצע הזה הוא המבעית ביותר, האמצע הזה הוא רק תעתוע של
הקיצון
כרולטה שבכל רגע תבחר בלי התראה מוקדמת לאן למשוך אותי, ותפוצץ
לי את המוח; הייתי מסוגלת לסלוח לי שאני כזו-
אם באמת הייתה סיבה לכל המלחמות האלו שבתוכי.
יש לי 4 גפיים, ההורים שלי עוד בחיים
אני אפילו בקשר קבוע עם אחד מהם, והיא האחת והיחידה.
יש לי מיטה להניח עליה את הראש ולהתמסכן ודירת סטודיו מרוצפת
בעץ-
גם מרפסת יש לי.
יש לי חברים שסובלים את כל החרא שלי
את כל מה שמודע; והמודע הוא.. שלא נדע.
איך זה שלמרות כל הטוב אני מצליחה להתמקד רק ברע?
איך זה שכששואלים אותי על החברים שלי- אני אומרת שאין לי
חברים?
אני נתקעת על טראומות ילדות וטראומות נעורים ולטראומות שלי כבר
יש טראומות, נמאס לי ללמוד דברים מורכבים ואז לנהל שיחות נפש
עם עצמי כי כולם מפסיקים להקשיב לי מהרגע שיוצא לי מהפה משפט
בסגנון 'לפי התאוריה של פרויד..'
זה לא כאילו אני עצובה בכוונה, זה לא כאילו אני נהנית לצחוק כל
הזמן על מוות ועל דכאון או מחלות נפש- פרויד בעצמו אמר שמנגנון
האדם הבוגר הוא הדחקה;

אני צוחקת על מה שכואב, צוחקת ומדחיקה
מדחיקה וצוחקת, וצוחקת כשרע-
רע כשצוחקת, רע כשאני מתרוקנת
מתרוקנת מרגשות ובוחרת להישאר לבד
רק אני עצמי ואנוכי, ככה זה;
לא משנה במה תנסו להכפיל אותו
אפס תמיד יישאר אפס-
אפסית מצולקת, מדחיקה וצוחקת