"בסוף היום התיישבתי לי על אבן
זה זמן שמבקש לשקוע ולחלום "
מתוך: "קרן שמש מאוחרת" / שלום חנוך



בסוף היום מצאתי לי אבן גדולה, אבן ענקית למעשה. סלע גדול
וחזק. הוא היה חם. השמש נשארה בו. נזכרתי בשיר של שלום חנוך:
"קרן שמש מאוחרת". החלטתי לכתוב על זה שיר משלי. הבעיה היא
שאי-אפשר ממש "להחליט" לכתוב שיר ; זה דבר שיוצא מעצמו. קשה
להזמין מעצמך כתיבת שיר. לפחות לי קשה...
הסלע הזה היה מסותת. סלע ששמו בפארק. אני באמת לא יודע מאיפה
הביאו אותו אבל לי הוא הרגיש כמו סלע טבעי ולא מסותת שנמצא
במקומו המקורי, במקום שבו הוא נולד באמת. זה לא היה סלע בזלת
ולכן הוא לא היה רותח, אבל כאמור, הוא כן שמר את חום השמש.
תשאלו וודאי מה כל-כך טוב בלשבת בקיץ על משטח חם. אין לי
תשובה. זה פשוט הרגיש לי כאילו השמש, שאוטוטו שוקעת, לא באמת
עוזבת את העולם ועוברת לטבול בים אלא שהיא משאירה מזכרות. סופו
של יום - של כל יום שהוא עושה לי בדרך-כלל קווץ' לא נעים בלב.
אני חושב על כל הדברים שלא הספקתי, על כל הרגעים הלא טובים
שהיו לי באותו יום...החשיכה היורדת לאיטה ממלאת אותי בחרדה ;
אני צריך כאילו לשכנע את עצמי שזה לא באמת הסוף של החיים, שמחר
שוב תזרח השמש ושהכל יהיה בסדר.
מה היינו עושים בלי השמש? מה אני הייתי עושה בלעדיה? אני אוהב
לקום בחמש בבוקר ולראות את הזריחה. שמש זה מבחינתי אופטימיות,
גם כשהיא יוקדת באמצע היום בקיץ. אני חושב על כל החיים שהיא
יוצרת, על כל האנרגיה שהיא מביאה. אומנם בגלל החור באוזון, היא
גם מביאה נזק בקרניה, אבל זה באשמתנו בני האדם ולא באשמתה. ללא
אור השמש לא היתה פוטוסינתזה ולא היו צמחים בעולם. ללא צמחים
לא היתה מתקיימת שרשרת המזון וגם לא אנחנו.
"בסוף היום התיישבתי לי על אבן / זה זמן שמבקש לשקוע ולחלום"
אומר שלום חנוך בשיר. שקעתי כולי לתוך האבן והיא סיפרה לי את
סיפורה. בסיפור שלה לא היו מילים, אלא רק תחושות. היא גילתה לי
את סודותיה. משהו מהאנרגיות שלה עבר לתוכי, משהו עורר בי
חלימה. ניסיתי להרגיש איך זה להיות אבן. איך זה להיות דומם. אם
הייתי אינדיאני, וודאי לא הייתי חושב שהאבן דוממת אבל אני לא ,
אז ניסיתי ככה לא לזוז ולהיות מוצק וחזק. ניסיתי לחשוב איך זה
לא להיות מושפע ממישהו שיושב עליי, ממישהו שנשען עליי, ניסיתי
לחשוב כמו האבן ממש.
הסתבר לי שהאבן מרגישה הכל. רק כלפי חוץ היא נראית מוצקה וחזקה
ובלתי שבירה. ממש כמו שהיא נותנת לקרני השמש לחדור לתוכה, כך
גם שאר החיים חודרים. כל אדם שיושב עליה - כך היא סיפרה לי -
משאיר בה חומר למחשבה. כל אדם יושב עליה אחרת, כל אדם חושב
עליה אחרת, כל אדם מתייחס אליה אחרת והיא סופגת משהו מכל
מישהו. שעה לפני שאני באתי היה ילד שרק השעין עליה את הרגל שלו
כדי לקשור את שרוכי נעליו. קצת קודם היה מישהו שרק שם עליה את
התיק שלו כדי לסדר אותו. מדי פעם לטאות מטפסות עליה, מדי פעם
נמלים חופרות תחתיה קינים. יום אחד מישהו רץ בפארק ונפל עליה
ונחבל בראשו ; עדיין נשאר עליה כתם קטן של דם מהפצע שלו.
ואני חשבתי שאת אדישה, אמרתי לה. אני ממש לא כזאת, היא אמרה
לי. כמה שנים את כבר פה, שאלתי. אני לא מגלה, היא אמרה בשקט ;
תחשוב שאני כאן מאז שנולדתי ותראה כמה אני גדולה ורחבה - משמע
שאני כנראה כבר מבוגרת...
ואף פעם לא רצית להיות מישהו אחר? משהו אחר?  משהו יותר זורם,
יותר טבעי, יותר גמיש?  לא, היא ענתה בפשטות. אף פעם לא רציתי
להיות משהו שאינני. אבל זה לא משעמם אותך להישאר במקום כל
הזמן?  לא, היא ענתה. זאת המהות שלי. לא נועדתי לזוז ולא
נועדתי להיות גמישה.
ומה את אומרת על השמש? את אוהבת אותה?  ומה את אומרת על הזמנים
שבהם היא מסתתרת?  האם היא לא חסרה לך?  לא קר לך בהיעדרה?
כמה שאלות יש לך, תגיד?  אני מקבלת את מה שיש. אני מקבלת את מה
שהחיים נותנים לי בזמנים שבהם הם נותנים לי אותם. לפעמים קר
לי, לפעמים חשוך לי, אבל אני לא חושבת שזה יימשך לנצח. אני
יודעת את מחזור החיים. אני יודעת איך החיים פועלים מסביבי ואיך
הם פועלים עליי. אני יודעת מנין באתי, לאן אני הולכת ולפני מי
אני עתידה לתת דין וחשבון.
אבל את לא הולכת לשום מקום, התפלאתי. אני הולכת ועוד איך, היא
ענתה לי בפשטות. קורים לי המון דברים ואני הולכת איתם. אני
הולכת עם המחשבות שלי עליהם, עם הדברים שהם משאירים עליי, עם
הגשם שיורד עליי, עם השמש שיוקדת עליי, עם הדשא שצומח מסביבי,
עם כל צורות החיים שיש מכל צדדיי.
יש לך לב? לא התאפקתי מלשאול.
האבן נדמה. אחר-כך, כשכבר קמתי ללכת, היא נאנחה ואמרה שאני לא
צריך להאניש את הכל. ישנן צורות חיים, כך היא הוסיפה ואמרה,
שאינן מתקיימות במושגים אנושיים ובכל זאת הן חשובות. אין לי
לב, אין לי מוח, אין לי כליות ואין לי מוסר-כליות. אין לי
נדודי שינה ואין לי חרדות כמו שיש לך, אבל הנה אני קיימת ויש
בי נשמה ואיני דוממת.