הוא אחז במפתח שוודי. היא במפתח סול. הוא עוטה סרבל עבודה. היא
בחליפה שחייט דייק על גזרתה. הוא בנעלי עבודה כבדות. היא על
נעלי עקב גבעוליות כמוה. הוא איש האחזקה של הבניין שגר במקלט.
היא המורה למוסיקה מקומה שלוש. הוא שחור. היא אלמנה.
ולרגע אחד נצטלבו דרכיהם ואצבעו נגעה בכף ידה. שלא בכוונה.
ושניהם מיהרו להסיג ידיהם לאחור כמו נכוו במי רותחין. מרוב
מבוכה נפגשו מבטיהם ואולי גם נשמעה תחילת המהום של סליחה שגווע
עוד טרם הושלמה מילה.
הם ניצבו בחדר המדרגות מול דלת דירתה. האור כבה לפתע ושניהם
הושיטו יד אל המתג שבקיר. אז פגשה אצבעו בידה. האור חזר והופיע
רק כדי להעצים את בושתם. המפתח התקוע בחור המנעול נהיה העד
המרכזי לכך ששום דבר נורא לא התרחש ביניהם. בסך הכל דיירת שלא
מצליחה לפתוח את דלת ביתה ואיש אחזקה שנחלץ לעזרתה.
מיד הוא יצליח לנער את המנעול הסורר, היא תיכנס ותסגור את הדלת
אחריה. לא תנעל. הוא ירד במדרגות למרתף.
ובכל זאת לא נפרדו לחלוטין. הגם שגופם נתרחק, נטל כל אחד מהם
פיסת זיכרון מהשני ואותה פיסה נתחפרה במחשבות עד כדי הפרעה
להמשך שיגרת יומם.
הוא אהב את קמטי החן שחרצו השנים בפניה. היא התאוותה לחיבוק
חסון. הוא ידע שדי בטעות אחת כדי שייכבל בשלשלאות ויוטס חזרה
למדינת הרעב ממנה בא. היא ידעה שאסור למורה מכובדת כמותה
להתחבר עם אנשים כמוהו.
גדר דמיונית חצצה בין השניים. היש בה שער? האם יימצא אי פעם
המפתח אליו?