קוראים לי אלכסהבַת.
נולדתי עם שם אלכסנדרה. שם ארוך ומסובך שאין סיכוי שילדה קטנה
נורמלית תוכל להגיד אותו.
אני הייתי ילדה נורמלית ולכן הרבה זמן לא עניתי לשאלה "איך
קוראים לך?". בארוחת ערב אחת המשפחה המודאגת החליטה להקל על
חיי ולקרוא לי בשם חיבה "סָשַה". לא הבנתי של מי החיבה, אבל
אני ממש לא חיבבתי גם את השם הזה, כי הכרתי חצי מיליון בנים
ששמם סשה, ולא אף בת אחת. המשפחה הסבירה לי שסשה זה שם לא רק
של בנים אלא גם שם של בנות. כהוכחה הביאו לי ספר על ילדה סשה,
ממש חמודה, אבל כזאת שמתחברת הרבה עם בנים. איקס...
רציתי שם שהוא רק של בנות: נטשה, מרינה או קטיה, כי עוד לא
שמעתי על בן ששמו נטשה. אבל המשפחה הסבירה לי שקראו לי בשם סבא
סַַנְדֶר שהרגו אותו בשואה. סנדר זה ביידיש, ולא ביידיש זה
אלכסנדר. זהו. אי אפשר לשנות.
התחלתי ללמוד בכיתה א בחו"ל, לפני שהגענו ארצה. ביום הראשון כל
הילדים התיישבו ליד השולחנות, שניים ליד כל שולחן. הרבה ילדים
הכירו זה את זה מהגן, אבל אני כל הזמן הייתי עם סבתא בבית, ולא
הלכתי לגן, אז לא הכרתי אף אחד. לכן התיישבתי במקום היחיד שהיה
פנוי, וזה היה ליד בן כלשהו.
יופי של התחלה.
המורה התחילה להקריא שמות. השמות היו רגילים: נטשה, מרינה,
ניקולאי, מיכאיל. וכאן הגיע: אלכסנדר. אף אחד לא קם. המורה
הסתכלה שוב ברשימה ואמרה: סליחה, טעות, אלכסנדרההההה. היא
הדגישה את הרהההה וזה יצא כמו נהימת כלב. הילדים התחילו לצחוק
ולהגיד כל מיני מילים. אני לא שמעתי מה הם אמרו, כי אני רק
השתדלתי לא לבכות ויותר לא עשיתי כלום.
זה היה שם, בחו"ל.
כאשר הגענו ארצה היועצת בבית הספר אמרה שכדאי שיהיה לי שם
ישראלי: אלכס. עכשיו היו לי כבר שלושה שמות: אלכסנדרה, סשה
ואלכס. אלכסנדרה - זה בשביל רב קו, סשה - בשביל הבית, ואלכס -
בשביל החוץ.
הפעם כאשר המורה הקריאה את השמות וכאשר היא אמרה "אלכס", קמו
שלושה: שני בנים ואני. שוב יש לי שם של בנים? למה זה מגיע לי?
אבל המורה בכלל לא התרגשה, מיד אמרה לבן אחד - "אתה אלכסק",
לבן השני - "אתה אלכסא", "ואת" היא פנתה אלי, - "אלכסהבת". אחר
כך התברר שיש בכיתה אליאנהבן ואליאנהבת, עדיהבן ועדיהבת. וגם
נגההבן ונגההבת. חשבתי: איזה יופי שבארץ אין שמות שהם רק של
בנים או רק של בנות.
עכשיו כאשר שואלים אותי איך קוראים לי, אני אומרת בקול רם:
"אלכסהבת". |