גבריאלה היתה אהבת חיי. לא יכולתי לתת לה למות. הייתי מוכן
שתחיה עוד יום ועוד, ורק שאראה אותה, שאלטף את עור פניה, שאשק
לה. אבל גבריאלה רצתה למות. אמרה שהיא לא מאחלת לאף אחד את
הכאב שחותך אותה כמו סכינים מבפנים. שהיתה מוכנה למות כבר לפני
שנה.
חשבתי שאצליח להציל אותה. למרות מה שאמרו הרופאים, למרות
הירידה במשקל, למרות הקרחת וחוסר התאבון. האמנתי באמת שהאהבה
שלי תוכל לרפא אותה. הייתי שר לה, מלטף בלי סוף. אני כל כך
מתגעגע אליה. גם כשהיתה מלאה במורפיום, ממש התחננה שאעזור לה
לסיים את הגלגול הזה. לא יכלתי. זה רק גרם לי לבכות לידה ולמלא
כל מקום אפשרי בגוף המצומק שלה בנשיקות.
שבוע לפני גיל שלושים וארבע היא נפטרה.את כל החפצים שלה הביאו
לי בשקית.
בטלפון הנייד שלה היו ההקלטות. בכולן היא מבקשת שיפסק הכאב.
מבקשת מלאך שיושיע אותה, שינתק מהמכשירים. שקשה להסביר את אש
הגהנום הזו, את הלפיתה הסוחטת שמחניקה את זעקת הכאב, שימציאו
מכשיר שמאפשר לחולה ללחוץ על כפתור ולמות. והקשבתי גם לאכזבה
ממני. כמה תלתה בי תקווה שאעשה עמה חסד ואשים סוף לחוסר הטעם.
כמה אנוכי יכול אדם להיות.
הכרתי היטב את הכרוניים במחלקה. הייתי בן בית. נשבעתי לעצמי
שאם אכזבתי את גבריאלה, אשנה את המאזן ובכל שבוע אנתק חולה
אחר מהמכשירים. כך, שלושים וארבעה שבועות. לזכרה של גבריאלה. |