הוא היה מת, אבל זו לא הייתה אשמתו, כי הרגו אותו.
לכן הוא קם על רגליו, והלך למסיבת הפיג'מות של ג'קלין.
הרבה מקלחות הוא עשה עד שנפלה שלהבת במדינה.
לא כל יום קורה שיש צבע אדום, כתום, ירוק, סגול...

בלילה הוא נח, וזה היה הכול.
ביום הוא אכל, פרגיות על האש.
לא היה לו מצית, לכן השתמש בגפרורים.
והם שרפו לו את האצבעות לאט וביסודיות.

זה היה אותו הלילה בו הוא מת,
ולא היה יכול לחיות מחדש.
כמה שהוא ניסה,
הוא לא הצליח לחיות מחדש.
אז הוא הוריד את המסיכה,
וקילף את הקליפה.
זו הייתה המסיבה,
בה הוא היה אורח נבול.

אבל בלי בעיות ובלי שעות,
נפלה שלהבת בהרים,
והוא יצא לשוח בשדות זרים.

לא היו לו אשליות לגבי זה או אחר,
רק רעב ותאווה בלתי נשלטת לחזר אחר עלמות החן.

אבל עלמות החן לא רצו אותו, והוא בכה.
גם אני בכיתי אתו.
כי לא כל יום יש צבע אדום, כתום, ירוק, סגול...

זה כאילו שורפים אותי בחיים! הוא צווח באימה,
וכל העיר צווחה אתו.
לא ניתן לזאת לקרות, הוא קבע,
והכין לו חלב עם סוכר.
שתה אותו לרוויה והרגיש מעודד,
הלו לא כל יום יש לו מה לעשות בארץ שטופת גשמים זו.
זו האימה שנצרבה בלב, הוא ניסה להסביר,
אבל אף-אחד לא הבין,
ולמה שיבינו.

מנסים לעשות לו כיפה אדומה,
אבל הוא מתחמק באלגנטיות.
מנסים לעשות לו שלגיה,
אבל הוא תופס אותם מהצוואר.
כמו כל יום - זה לא עובר,
לא הרצון לדם ולא הרצון לרצח.
אז הוא יוצא לשוח.
זו דרך להתגבר על משברי החיים האיומים.

הוא כזה דביל.