אז ביום-יום אני עודר את השדה. שדה בן-זונה מאנייק, כפוי טובה,
כמה שאני עודר אותו הוא לא מצמיח כלום. עכשיו בטח תגידו שאני
טיפש, ואני לא זורע ולא מזבל. אז אני דווקא כן. מלא זרעים, מלא
זיבולים, שותל בתוך האדמה בעומק ראוי, ושום דבר לא צומח. אני
חושב אני אשרוף את השדה הזה עד שלא יישאר ממנו כלום. כמו טרור
העפיפונים. אני אגיד שנחת עפיפון ויביאו לי פיצויים. יותר טוב
מהשדה המאנייק הזה.

פעם השדה היה פורח, הבן שלי היה משחק בו, אז הוא היה קטן. היה
בצד השדה מגלשה ונדנדה, אני בעצמי בניתי בשביל הבן שלי. עכשיו
הוא גדול, לא סופר את האבא שלו שעשה ממנו אדם, הלך נהיה
מיליונר בארה"ב, ושולח לי קצת להקל עליו על המצפון. אבל את כל
הכסף והעבודה שורף השדה, כמו שאני אשרוף אותו, הבן-זונה.

אשתי אהבה מאוד את השדה הזה כשהייתה צעירה ויפה. היא הייתה
אישה של הדורות הקודמים, אשת עבודת אדמה. היא הייתה שמחה על כל
תפוז וכל עגבנייה, ובצל, והייתה מקשטת את החדר שלנו אפילו
ביבולי השדה. אבל הזמנים השתנו, והשדה כמו לי, אכל גם לה את
הלב. היא נאבקה עליו, כמוני, ואני רגליי נשחקו ופניי נצרבו,
והיא הלכה והזדקנה והתקמטה והפכה כפופה וחסרת כוח, עד שמתה כמו
סמרטוט במיטה בבית-חולים. זה מה שהשדה עשה לי, ומה שהוא עשה
לאשתי. לא פלא שהילד שלי שאהב את השדה לא נשאר לעבד אותו, אלא
ברח. הוא לא רוצה להיות מריר ושחוק כמו האבא שלו, הוא רוצה טוב
ושמנת, וגם יודע לקבל. איפה עפיפון התבערה, איפה. אם "חברינו
הטובים" הפלסטינים לא ישלחו עפיפון תבערה לשדה, אני אעשה את זה
בעצמי. קוס של האימא של השדה הזה, בן-זונה. שיישרף.