יום שלישי, השעה 11 בלילה. הצפצוף המוכר נשמע מהנייד. הודעה
חדשה בקבוצת הוואטסאפ שפתחו הילדים. בעין מנומנמת העיף  מבט.
החייל שלח הודעה: "הי, יוצא חמשוש, יש מצב לאיסוף מהרכבת?"
הוא החסיר פעימה. סופסוף, אחרי 21 יום  בבסיס הוא יוצא הביתה.
"בטח" נעו אצבעותיו "רק תגיד שעה".
שניה ורבע אחרי, הבהב שוב הצג הירוק. "הי, אם אתה יוצא, אני
מצטרפת! נפגש ברכבת" הוא חייך בהנאה. הסטודנטית, משמיעה את
קולה מבאר שבע. כבר שבועות שלא נפגשו. "לחץ, אבא'לה, סוף
סמסטר...אתה יודע". הוא נשם נשימה. מאז פרחו מהקן, עדיין לא
הצליח להתרגל לגעגוע. הוא הביט בשעון והשיב. "יאללה, מסיבה!
תישארו לארוחת ערב". הוא השתהה קצת והוסיף: "קטנה, מה אתך?
שאאסוף אותך מהבלט ותצטרפי? " לבו נחמץ כשחשב על הנסיכה שלו.
בין הצופים, הבלט, החברות ומסיבות הבת מצווש כמעט ולא ראה
אותה. בכל הקושי של הגירושים, היה זה החלק הקשה מכל.
הוא התנער וראשו נמלא במחשבות על הפגישה הצפויה. מדמיין אותה
שוב ושוב. איך אוסף אותה משיעור הבלט וביחד ייסעו לתחנת הרכבת.
ישים לה את הדיסק האהוב על שניהם וביחד ירעימו בקול את שירי
הביטלס. איך ביציאה מהרכבת יעמוד החייל שלו, גבוה ממנו בראש
והוא לא יוותר לו על חיבוק עז ונשיקה מצלצלת על הלחי. איך
ימשוך אליו את התינוקת שלו שבבת אחת נהייתה לאשה צעירה וביחד
יפסעו אל מכוניתו החבוטה.
הוא דמיין את הערב, את הארוחה, את הצחוקים סביב השולחן ואת
תחושת הביחד שאליה הוא כל כך מתגעגע. בראשו הריץ את המתכונים
אותם הוא רוצה להכין. מוצף בתחושת העונג הזה נרדם.
ביום רביעי התעורר ליום שכולו געגוע וציפייה. בדרכו חזרה
מהעבודה, עצר בחנות המכולת וקנה את כל המצרכים הדרושים לו
להכנת הארוחה. ביציאה מהחנות, חלף על פני חנות הפרחים השכונתית
הוא השתהה רגע ובהבזק של רגע נכנס ואסף זר כלניות ונוריות
ססגוני. שיהיה יפה, חשב לעצמו.
כל אותו הערב, הסתער על דירתו הקטנה. הפך אותה מלמעלה למטה.
צחצח והבריק כל פינה. טאטא במרץ את תלתלי האבק מהפינות וקרצף
את האמבטיה והשירותים.
תוך כדי, קצץ ירקות, השרה במרינדה והתפיח בצק ללחם. הציפייה
הייתה גדולה מלהכיל.
בבוקר, השכים קום. העמיד על האש סיר מרק, שיתבשל עד צאתו
לעבודה. בעמדו מול המראה הביט בפניו וסקר אותם שוב ושוב. הוא
עבר בקפידה עם סכין הגילוח על לחייו. שיהיה חלק, חייך בחשבו על
הנסיכה... היא אוהבת אותו חלק.
מחוגי השעון הזעיקו אותו לצאת. יש עוד לפניו יום עמוס בעבודה.
נכנס לאוטו ורק המחשבות על הפגישה הצפויה הערב, אפשרו לו לשאת
את פקקי הבוקר.
לפתע צפצף הטלפון. הוואטסאפ קרקר בהודעה ירוקה. זו הייתה
הסטודנטית. "זה לא ילך, חבר'ה, דחפו לי משמרת הערב. חייבת
להישאר פה. 'צטערת, פעם אחרת"
הוא הרגיש את הצינה מזדחלת לאורך גוו, תחושת חוסר האונים והריק
הממלא אותו. כל כך כואב, אך גם כל כך צפוי. הוא המשיך בנהיגה.
מתעלם מצופרי המכוניות סביבו. מוחו הולך ומתרוקן. כבר כמעט
הגיע למשרד, כשהצפצוף נשמע שוב. "הי, גם אני תקוע. ים של עבודה
כאן בבסיס, עומס. לא יכול להשאיר את החיילים שלי. פעם אחרת,
אבא".
הוא עצר בחריקת בלמים במגרש החניה. גופו איבד תחושה ורק הכאב
מכווץ את קרביו. המראות אותן דמיין לו בערב הקודם שבו וריצדו
מול עיניו. הפרחים, השולחן הערוך, המאכלים...
פאק, הוא נזכר, המרק...