את תשחילי ואני אתפור. זהו. כבר לא מצליחה לראות מקרוב.
לא עוזר להרגיש. ניסיתי. לא עובד.
נו קדימה, את תשחילי ואני אתפור. אני אוהבת את החוט הזה.
מעניין איך קוראים לו. הוא חזק. מספיק חוט אחד. לא צריך
להכפיל. תראי איך אני מותחת חזק והוא לא נקרע. יופי של חוט.
עכביש? אלה חוטים אחרים. בעיקר מעצבנים אותי. לא. מעצבנים זו
לא המילה. כשאני הולכת ברחוב או נכנסת לשער, אני מרגישה על
הפנים או על הזרועות ועובר בי רעד. מילא הייתי רואה ומתכוננת.
תמיד הם באים לי בהפתעה ואני מחליקה עם הידיים שלי על הפנים,
הראש, החזה, הבטן, הידיים. תנועות חדות ומהירות. שרק לא ידבק
אלי או יכנס לי מתחת לחולצה. בטח האברמובים צוחקים. הם השכנים
ממול. הבית שלהם גבוה משלנו והם רואים הכל כל הזמן. תראי איזה
יופי אני מתקדמת.
מסכימה איתך לגמרי. יצירת פאר. בעיקר כשיש עליהם טיפות גשם. אז
רואים את מלאכת הבניה המפוארת. איך יצור כזה קטנטן אחראי
ליצירה גדולה כזו. ואלה שיורדים מהתקרה - לולייני על.
די. את ממש מצחיקה אותי וכמעט נדקרתי! על החוט הזה גם אני
מוותרת.
לא חושבת שזה קשור לגיל. ואין ברירה, רק על זה מסתכלים ובכלל
לא מקשיבים למה שהוא אומר. אני כל הזמן מתכננת לסמן לו או
להגיד - שיבלע אותו או שינגב.
עוד לא אמרתי לו.
איך את זוכרת את זה? זה לא עונה ממש על ההגדרה, אבל מילא.
שורשי אוויר. היית ממש קטנה. ממש חבל שהורידו אותם. הייתי שמחה
להתנדנד עליהם עכשיו. כמו פעם.
זה חבל. חבל. לא חוט. הפופיק שלך היה מחובר אליו והוא היה
מחובר למסעדה שהזינה אותך כשהיית אצלי ברחם. חזק יותר מכל
החוטים והחבלים שאני מכירה. העוגן בהא הידיעה. נמצא גם כשהוא
איננו.
מה לא ברור? נניח כשאנחנו חושבות אחת על השניה באותו הזמן,
כשאת יודעת שזו אני בצד השני של הטלפון, כשאני מכינה לך בדיוק
ביום מסויים מה שאת אוהבת, כשאני יודעת שזו את בשער למרות
שהיית אמורה להגיע רק בעוד עשרה ימים.
מתוקה שלי! אני יותר!
סבתא? לא. אלצהיימר לא יכול להיות עוגן. אני לא בוכה. תראי כמה
חזק החוט הזה, חיזוק אחרון וסיימתי.