לא משנה הדרך, המאמץ, הרצון החזק ולקיחת הסיכונים. עברו הרבה
שנים, ואני כבר לא ילדה. לא חשבתי לרגע שאהיה במקום הזה, אני
מרגישה שיש לי תקליט שבור בתוך הראש. מה אני לא מבינה? מה אני
עושה לא נכון? אותם רגעים שהלכו לאיבוד, מה יכולתי לעשות עימם.
המחשבות לא יספקו לי פתרון, הדאגה לא תוביל לשום מקום. אני
אמשיך, כי אין לי ברירה אחרת. אני אשרוד כי מה עוד נותר לי
לעשות. אאלץ לשחרר כל תחושה לא נעימה, וכל מחשבה שגוזלת את
הנשימה. אני אמשיך, גם אם עכשיו אני מרגישה שאין לי בעצם לאן.
אני אסתדר, איך שהוא, מתי שהוא בתקווה שלא אגיע שוב לאותה
הנקודה המוכרת, הכואבת והכה מוכרת. |
