אמרתי לה יותר מפעם אחת "מה שאני לא יודע, לא מכאיב לי". אני
חושב שהיא הבינה, אבל אני לא בטוח. היא השקרנית הכי טובה שיש
וגם האישה שאני הכי אוהב בעולם. בעצם אפשר להסתפק בהכי אוהב
בעולם. בפעם הראשונה שראיתי אותה ידעתי שלה חיכיתי. קפאתי
ונשרפתי.
פניה היו פני חלב תינוקיות. עיניה, פיה ולחייה עגלגלים ועל
ראשה אינסוף תלתלי לילה חצופים. גופה ניראה לי גבעולי, דק
ותמיר. הייתי שלה לפני שהייתה שלי. אני יודע שזה נשמע נבוב,
אבל אהבתי אותה מהרגע הראשון. שנים היא נטרה לי על שאמרתי לה
שהתאהבתי בה עוד לפני שנמשכתי אליה. אני חושב שהמשפט הזה לא
העביר את מה שרציתי לומר, אבל גם היום אין לי דרך אחרת להגיד
את זה.
מילים מצמצמות את הלב.
מאז עברו הרבה שנים וגם היום אני בטוח שזו היא, רק היא. שאם לא
היא - אז אני לא.
כשהכרנו היא ניסתה להתקבל ל'מוסד'. היא תמיד חיפשה הרפתקאות
ואני כבר מההתחלה ידעתי שזו תהיה הזדמנות בשבילי לטעום את מה
שאף פעם לא אעז. לאחר מיון קפדני, שעד היום אני לא יודע מה היה
טיבו, היא נמצאה מתאימה. היא פרשה כשנדרשה לבחור ביני לבין
משחקי מרגלים בבירה אירופאית. לאורך חודשים הפצירו בה לשקול
מחדש את החלטתה, אבל היא דבקה בי. טובי בחורינו זיהו במבט
ראשון או שני את נקודת העיוורון שלי.
מזה שנים נדמה לי שיש איתנו איש נוסף. האיש הזה בא, הולך ושב.
היא לא יודעת שאני מרגיש אותו כשהיא נוגעת בי בנגיעות לא
מוכרות, כשהיא מתעקשת לריב איתי לא משנה על מה ולמה, או
כשהטלפון הנייד שלה במרחק נגיעה ואני מבין שזה הוא שתמיד איתה,
איתנו.  
על האיש הזה היא בדרך-כלל מלהגת כבדרך אגב. היא מזכירה
פרוצדורה סטטיסטית מורכבת שבה השתמש; זורקת משפט על הבית שקנה
בישוב הקהילתי, או על חברת הייעוץ הארגוני שהקימה אשתו; מספרת
על התאונה הקשה והשיקום שעברה הבת שלו ועל זה שהוא שם, כאן,
תמיד.
יותר מפעם ראיתי אותו כשליוויתי אותה למפגשים ה-כמו חברתיים של
הפקולטה. אני נוהג לעמוד אז הרחק מכוורת האנשים הרוחשת
ולהתבונן בה נעה ביניהם בצעדי הרקדנית שלה. את רוב האנשים אני
לא מזהה, אבל אני אוהב שחלקם מזהים אותי כ-"ערן של דפנה". שמתי
לב שדווקא ממנו היא מתעלמת. אני אומר לו שלום והוא בדרך כלל
מחזיר המהום וממהר לצידו השני של החדר. פעם יצא לנו אפילו לשבת
לקפה, שלושתנו. פגשנו בו במקרה, כשהעברנו בעלות על המכונית
בסניף הדואר המרכזי בהדר. לאחר הקפה החפוז ההוא, היא סיפרה לי
שאמר לה - שאני אחד הגברים המרשימים שפגש. אני לא מאמין שהוא
אמר את זה. בכל מקרה, זה לא נכון.
הוא האיש האחרון שהייתי חושב שתסתכל עליו. הוא בגובה שלה, נמוך
ממני כמעט בראש, לבוש חליפת שרירים כבדה מתחת ללבוש עשוי מידי
ואפוף בהילת ניקוטין. יש בו משהו רפה וגס. על הקמיצה הקצרה של
כף ידו השמאלית זורחת טבעת כסף עבה. ודפי הרי שונאת ידיים
קטנות וגברים נמוכים. עיניו שממוסגרות במלבני מתכת בצבע אדום,
אינן ממוקדות ומשחקות מחבואים מעיניהם של אחרים.
באחד מהריבים שלנו לפני שנים, כשהילדים היו קטנים וביננו היה
יותר מידי ופחות מידי, היא אמרה שיש מישהו שרוצה אותה, שכמעט
התפתתה, אבל לא. היא אמרה שהיא אוהבת אותי וביקשה שארצה אותה,
שאאבק עליה. כבר אז שאלתי אם זה הוא - אבל היא, סוכנת המוסד
המפוספסת, הכחישה.
רציתי להאמין לה, האמנתי לה.
לפני שלוש או ארבע שנים הייתה הפעם בה חזרה אבלה הביתה. ראיתי
את זה כשנכנסה. היא סיפרה לי שהיא רבה איתו, אבל לא מתחשק לה
לספר על מה. היא גם אמרה שהיא תמהה על שמעולם לא שאלתי מה טיבו
של הקשר הזה. ואז היא שתקה. אני המשכתי לא לשאול, רק חיבקתי
אותה ושמחתי שהיא בחרה בי שוב.
באותו ערב שכבתי איתה, מנחם אותה וחוגג את תבוסתו. כשליטפתי את
עור השיש החם שלה אמרתי לה שאני אוהב אותה. היא שתקה ודחקה את
גופה לגופי.  
בזמן האחרון אני מרגיש שהוא שוב אתנו. היא פורחת. היא יפה כל
כך. אולי זה בשבילו, אולי זה בגללו. במגירת התחתונים שלה יש
תחתוני תחרה לבנים שמעולם לא ראיתי שלבשה. גם בחושך הנעים של
הסדינים שלנו אני רואה אותה עונדת את שטפי הדם הסגלגלים בין
ירכיה ואת הקעקועים הרפים של שיניו. היא שומעת בלופ בלתי נגמר
את המיית האהבה המוחמצת של אסף אבידן, מביאה למיטה להט שאף פעם
לא היה שלנו, מתקשה לישון ולגמור.
אולי, אני טועה. היא לא הייתה עושה לי את זה. אני מכיר אותה.
אני סתם מדמיין. אני בטוח טועה.
היא ואני אלפי לילה ולילה. גבה אליי. הישבן המפונק שלה מתכרבל
בשקע שגופי יוצר רק בשבילה. גם מחר נשתה את הקפה הראשון של
הבוקר ונאכל את עוגת התפוחים שאפתה. בסוף השבוע נראה ברצף את
העונה האחרונה של סיפורה של שפחה ונתכנן את החופשה הקצרה
בברלין. בחורף הבא, אחרי שיסמין תשתחרר מהצבא, ניסע אולי לראות
את הזוהר הצפוני.
אנחנו מדברים על זה כבר הרבה זמן.