שם במדבר
ארץ חרבה עליי שם במדבר
לא מדברת, לא רוצה
אין לה מה להגיד
ארץ חרבה
נופלת בין הכיסאות
פותחת פה קטן לאהבה
מתביישת בעצמה
ארץ קטנה
מתבוששת לבוא
מתקמטת עם הזמן
אין לה משיח ואין לה אמונה
שיהיה טוב בארץ חרבה
ארץ קטנה
לא מתיימרת
מבינה הכול
אין לה מה להגיד
זורעת זרעים של מוות
מוטלת מתה על המיטה
מקופלת
ארץ זקנה, חולה
אין לה אהבה
מבקשת,
מתחננת
לטיפת נחמה
מתבוששת לבוא
זרועת מחדלים
הייתה יפה פעם
אבודה ויהירה
בכתה בשקט במיטה
אף-אחד לא עזר לה
עד שהיא מתה.
בוא אליי פרפר נחמד
שב אצלי על כף היד
שב, תנוח, אל תפחד
ואני אמעך אותך
מתפתלת, גונחת, במיטתו של אחר
זרועה תחלואים של גאווה
איבדתי את דרכי במערות הסלע
אשר על שפת הים
והים גואה, המים גובהים,
וריח של גופה רטובה ספוגה מים
צף באוויר
צפה הגופה על פני מים ירוקים.
בואי כלה אל זה הכלולות
במגפיים יחפות
תאכלי אותי חי בבקשה
לכי להרי החושך למצוא את שאהבה נפשך
היא באה אליי מתוך החשכה
היא באה בידיים ריקות
חומה חסומה של גאווה
אני בוכה כמו שבכיתי אז,
כשלא היה אף-אחד בסביבה
אני דיברתי מתוך הלב שלי,
ואיש לא שמע, לא ידע
אני התחננתי לנשמה שלי,
אבל היא החליטה שהיא לא שלי
היה אור בחלון שלי,
כמו זרקור שמאיר את החשכה
אבל הספינות לא ראו האור
התבלבלו בין גלי הים השחורים
אני אמרתי אני לא זז לשום-מקום
אבל המים קפאו
הנוצות בידיים שלי הפכו לאבנים
בתוך המצולות שסביבי,
טבעתי במצולות של עצמי
באה אליי כשהייתי לבד
עם כוס בירה ביד. |
