אמא של נעמה נהגה לומר לה: "מי שלא מצליח לישון, כנראה לא עייף
מספיק", והיא חשבה - אמא טועה שוב.
כשהייתה ילדה כמעט אף פעם לא הצליחה להירדם מבלי להתייסר על זה
שהיא כל כך עייפה, אבל בעל- כורחה נותרה ערה. היא שכבה על
המיטה הצרה שהייתה עטופה בסדין צחור ומעומלן, עליו פרחו פרחים
דהויים ולא ספרה כבשים. היא חדלה מכך, כאשר חברתה רונית, לא
קיימה את האיחול ששרו לה ביום הולדתה העשירי - ולא זכתה לשנה
הבאה, עד מאה ועשרים שנה.
רונית גרה ברחוב בלפור, שהיה סמוך לרחוב שבו היא התגוררה.
הרחוב שלה, רמז - היה קרוב יותר לבית-הספר, אבל רחוק יותר
מהגעתון ומהים. באותו לילה היא נרדמה מבלי שספרה משהו. הוריה
שכבר היו במיטתם שמעו קולות נפץ קרובים והעירו אותה. נעמה אינה
זוכרת על מה חלמה באותו לילה, אבל היא זכרה את הכתם הלח על
הסדין, את הלחישות הרמות של השכנים שהגיעו לביתם למסיבת
הפיג'מות הלא-קרואה ואת רעם זיקוקי האימה שנשמעו מבחוץ.
היא קיוותה שהלימודים למחרת יתבטלו.
נעמה לא ידעה ששלושה מחבלים שהגיעו בסירת מנוע חדרו לבניין
עטור הבוגונביליה הוורודה ברחוב בלפור 19, הבית של רונית.
באותו יום הן היו יחד בפעולה בצופים. לפני שנפרדו שאלה רונית
אם תוכל לישון אצלה והיא אמרה לה - שלא היום, אבל אולי מחר.
השכנים של רונית, ששמעו את היריות ואת צעקות השלהוב שעלו מן
הרחוב, חסמו את הדלתות בכיסאות, שולחנות ואפילו בפסנתר, שהיה
באחת מהן.
המשפחה של רונית לא שיחקה במחבואים ולא הכבידה במכשולי כניסה.
שלא מדעת, נקלעו רונית, אמה ואחיה הקטן לתופסת תופת. הם
השתלשלו מסולם הסדינים שאלתר אביה וכשרחש הים עשה אהבה עם
ניחוח היסמין, הם נחבטו קלות באספלט. יחפים ולבושים בפיג'מות
הם רצו בצעדים כושלים והובסו מרימון, בלי גרעינים.
באלף לילה ולילה שלאחר מכן, היא לא הצליחה להיזכר בפניה של
רונית. הייתה בזיכרונה רק תמונה חסרה של שיער דבש וגומות.
בכל לילה, היא נעה בשביל בדימיונה לאורך הבתים שהיו ממוקמים
צפון-מערבית לדירת הוריה. בציור המפה ששרטטה בראשה היא נדדה
מבית לבית וחישבה גובה, מרחק וכדאיות. כמה בתים יש מקו הים ועד
לבית שלה, כמה וילות וכמה שיכונים, כמה קומות בכל שיכון וכמה
כניסות. היא הייתה בטוחה שהמחבלים יבחרו בבית בן שלוש קומות.
אם הייתה מחבל, היא הייתה פוסחת על בית בודד. זה לא משתלם,
חשבה.
אבל אז, כשנדמה היה לה שאפשר להיכנע לשינה, כשמצאה שני בתים
ראויים לכניסה שיימצאו בנתיב שלפני הבית שלה, פתאום כבר לא
הייתה בטוחה.
ומה אם יגיעו מדרום מערב? שם היו שטחים חשופים, שהקשו על
הספירה. היא גם לא זכרה אם בבית הרביעי מהים יש שתי קומות או
שלוש וזה היה חשוב, כי בטוח שהמחבלים יעדיפו שלוש.
במקרים הספורים שבהם לא ספרה בתים, נעמה תכננה היכן תסתתר אם
בכל זאת, בגלל סיבה שעליה לא יכלה לחשוב, יגיעו המחבלים דווקא
לבית שלה. בתוך הארון מאחורי הבגדים התלויים לצד כדורי הנפטלין
שברצפתו, מתחת למיטה הצרה, או בחלל הקטן שמעל השירותים, שנראה
לה המתאים ביותר.
אפשר לשקוע בשינה.
ומה יעלה בגורלם של אמא ואבא שלה - להם לא יהיה מקום, שם
למעלה.
איך תתפקד מחר.
היא תחשוב על הים.
רוח מלוחה מלטפת אותה. ריח של דשא קצוץ. שדה של חרציות.
אני אדמיין שאני תולה כביסה, חשבה נעמה. בגדים ריחניים ורטובים
מתנופפים על חבלי כביסה.
אטב עץ על חולצה לבנה. שמלה תכלת מתנפנפת ברוח.
לישון.
אטב ועוד אחד למפת המשבצות. ריח פריחת הדרים. פעמוני רוח.
לישון. לישון.
תמיד היא נרדמה מתישהו.
היא תמיד נרדמה ואפילו ישנה עמוק.
לעיתים עלה על דעתה שאמא שלה, בכל זאת צדקה, אולי.