אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול. חופש גדול. כל החברה
הולכים לחוף בוגרשוב.
נכנסים לשחות, משחקים מטקות. פתאום, בתוך בגד הים, תופסת אותי
זיקפה מהאגדות ואני מחפש מציל. שמישהו יעזור לי. אני מסמן
ליעקב שמשחק מטקות והוא רחוק מלהבין מה אני רוצה ואז אני רואה
את רוני שמיד מבין מה מצבי. מביא לי מגבת ונקרע מצחוק. תחפור
לי בור אני מבקש ממנו. בטוח שכל מי שבחוף מסתכל עלי. אני רוצה
לשכב ולהראות טבעי. רוני מרגיע את הצחוק שלו ואומר שאם זה היה
קורה לו היה מת. ואיזה כלי יש לך יא מאנייק! הוא חופר לי בור
כשאצלי עדיין אין שום תזוזה במפלס התחתון. אני מתרגל פוקר פייס
ומדי פעם, כשרוני נתקף בצחוק, אני אומר לו שהוא בן זונה
ושיחפור יותר מהר כי עוד רגע אני מת בעצמי. רוני אומר שלוקח
זמן לחפור לעומק הדרוש ושלא אתלונן. זו היתה הפעם הראשונה
שהבנתי שהגודל יכול להיות בעיה.
אחרי כעשר דקות ששכבתי על הבטן והכלי התקרר, הגיע שמעון עם
ארגז הקרטיבים. בדיוק מה שהייתי צריך. קרטיב לימון. שמעון צעק:
"ארטיק בננה - תשחקו אותה עם אילנה", עזוב אותך אילנה, עניתי
לו. יש לך לימון? שמעון הוציא לימון מהארגז והמשיך לצעוק:
"ארטיק תות - שחמותך לא תמות".
גם את הפעם השניה אני לא שוכח. זה היה עם סיגי. שרתנו באותו
בסיס. האהבה הגדולה שלי. עד היום כשאני חושב עליה, נצבט לי
הלב. תשעה חודשים של אהבה קסומה. טיולים בים, קמפינג ביער בן
שמן, לונה פארק. רקדנו בפינגווין ואהבנו לשיר יחד ולראות סרטים
בקולנוע פריז. אחרי שבעה חודשים הגענו לרגע שרצינו ללכת עד
הסוף. אחרי חודשיים של נסיונות וחומרים שבדקנו, ולא הצלחנו
למצוא תנוחה שלא יכאב לה, נפרדנו. פרידה מאולצת. בכינו כל
הלילה. הלוואי והייתי יכול לבקש מרוני לחפור לי בור או משהו
שיציל אותי גם במקרה הזה.