לקחתי את הרגליים שלי ועפתי ל-בן-שמן. היו שם אנשים שאהבו אותי
ואנשים ששנאו אותי. בסוף הכיתה האחרונה באו אנשים מבחוץ, והם
עשו לי את המוות. הלכתי לעבוד בפלחה כמו כל פעם, ואמרו לי
להחליף פנימית לצמיג של טרקטור. אף-פעם לא הצלחתי. אני ישבתי
על בול העץ המעובד שהוא מאוד קר בחורף, נשמתי את האוויר
המסריח, והתייבשתי. חיכיתי שהבוס ישחרר אותי. אני עבד ולא
באשמתי. גם היה שכיסחתי את הדשא עם מכסחת דשא, גירפתי דשא
ועלים, טאטאתי את השבילים, העמסתי למריצה, ושפכתי לתוך העגלה.
הם אמרו לי שהם מכינים אותי לחיים, ובכלל מה יש לי לעשות בבית.
מישהו אמר שההורים שלי לא רוצים אותי, ובגלל זה הם שמו אותי
פה. הוא אמר שאיבדתי את ההורים שלי, ואני ברשות עצמי, לעד,
לבד, בעולם. הוא צחק והתאכזב כשלא התייחסתי אליו ברצינות. הלו
הבית מחכה לי תמיד. ילדה אחת אמרה לחברה שלה שאימא שלה נפטרה,
ואבא שלה נשאר בודד כבר הרבה שנים. הוא לא בודד, אמרה לה
החברה, הוא מזדיין עם מישהי אחרת, ואולי כמה. הוא בוגד באמך
המתה. הילדה שאבא שלה לבד כביכול, נטרפה. זה שיגע אותה. היא
הבינה שזה נכון, ולא יכלה להכיל את זה. וחברה שלה המשיכה לדבר
ולדבר, ברשעות. אני לא התערבתי בשיחה, ומישהי גידפה אותי קללות
גסות מאוד על סקס באנגלית. היא חשבה שאני לא מבין. לא
התייחסתי. בלימודים בהפסקת עשר הייתי הולך לצרכנייה וקונה בגט
ושתייה. אם הייתי מאחר לבית-הספר בשמונה ועשר דקות, שעה ראשונה
זה נקרא, היו אומרים לי לבוא בשעת אפס, שבע בבוקר. הגעתי לשם
ילד טוב, תמים ורכרוכי, בגיל אחד-עשרה, ויצאתי משם בגיל
שמונה-עשרה, רע, אכזר, זועם, מלא שכל ומלא שרירים. |