היא הייתה מרוכזת  כל כך בעניין ה"גונדולפייה" שלה, עד שלא שמה
לב לקול הנוזף שבקע ממערכת הכריזה של בית הנתיבות: "זוהי קריאה
אחרונה לגברת קול מטיסת אייר לינגוס 361 ללונדון. נא להתייצב
מיד בשער היציאה".
כמו רבות אחרות, גם היא הצטיינה בחלוקת קשב ויכולת לבצע מספר
מטלות בעת ובעונה אחת עד לרגע בו ניסתה למצוא את הבושם החביב
עליה. או אז נתחדדו חושיה והיא נעה בדריכות כחיית טרף במישורי
הדיוטי פרי. עיניה רפרפו בין יצירות הבושם עד שמצאה את המדף
המתאים. היו שם קרם לילה ואו דה טואלט ומי פנים כולם מתוצרת
"גונדולפייה" אבל היא רצתה דווקא את הפרפום. דיילת מכירות
שראתה את הלקוחה המאוכזבת ניסתה לעזור ויצאה אל המחסן בניסיון
לאתר את הפרפום המבוקש. בזמן שגברת קול המתינה בתקווה ליד
הדלפק, נשמעה שוב אותה קריאה במערכת הכריזה ולמוחה של הגברת
קול חדרה ההבנה שהקול הרדיופוני מכוון בעצם אליה.
הקריאה "גגגברת קולללל" הדהדה בחלל בית הנתיבות וגרמה לה
להסמיק מבושה. נדמה היה לה שכל האנשים נעמדים מלכת ומסתכלים רק
עליה במבט נוקב: "בגללך המטוס לא ימריא בזמן, באשמתך כל סדר
המראת המטוסים יתבלבל ומי יודע כמה מטוסים עוד יתנגשו זה בזה
על מסלול ההמראה בגלל שהגברת קול חיפשה איזה בושם!".
נטייתה הטבעית הייתה לנסות ולהסתתר בין המדפים בטרם ההמון
הזועם יעשה בה שפטים אלא שמיד התעשתה והבינה שאינה מעניינת איש
מהקהל שעבר בסביבתה. הגיונה אמר לה שאולי תצליח למצוא את הבושם
בלונדון ואפילו אם שם יעלה יותר, זה בוודאי ייצא זול יותר
ממחירו של כרטיס טיסה נוסף שתצטרך לקנות אם תמשיך לעמוד שם
ותפסיד את הטיסה.
מבלי לחשוב פעמיים החלה בריצה מטורפת לעבר שער היציאה. מרחוק
נופפה בידיה לעבר דייל הקרקע שעמד שם. הוא בדק במהירות את
כרטיס העלייה למטוס שהציגה לו וממש דחף אותה לתוך שרוול הגישה
המוביל למטוס. הדיילת הזועמת שקידמה את פניה בפתח המטוס, נטלה
ממנה את הטרולי הקטן ומשכה אחריה את הגברת קול במין סוג של
ריצה קלה אל המושב הפנוי שהמתין רק לה. חסרת נשימה סגרה את
אבזם הבטיחות ופלטה מפיה זרם של אוויר בניסיון להירגע מהמירוץ
המטורף שזה עתה הסתיים.
הנוסע שישב במושב לידה הרים אצבע אחת בכיוון שפתיו ואמר לה
בחיוך:"ש...ש.. אנחנו הרי לא רוצים להעיר אותו". הוא הצביע על
האיש השמן שנמנם לו במושב השלישי שבשורה, זה הצמוד לחלון. היא
בלעה רוק בניסיון להסדיר את נשימתה.
"תירגעי, זה קורה לכולן" הוא הרגיע אותה בלחישה אמפתית וחייך
לעברה חיוך שרמנטי שהזכיר לה יותר מהכול את ג'ורג' קלוני.
בזמן שהמטוס המריא שאלה את עצמה "מה יפה שכזה עושה במחלקת
תיירים". היא חייכה לעברו במבוכה כמו מתנצלת על העיכוב שגרמה.
הוא היה לבוש בחולצה תכולה מגוהצת למשעי ועל ברכיו נח לו מעיל
טרנץ' אפור מהסוג הצמוד לכל גבר אנגלי בעונה הגשומה, כלומר, כל
השנה.
"נעים מאוד, ג'יימס מקהייל" הוא הציג את עצמו בפניה בקול שקט.

הגם שליבה הלם במרץ מהאפולו היושב לצידה, היא השיבה לו באיפוק
מנומס "גברת קול".
הוא הניד ראש לעברה ולחש בחיוך נעים "את מה שלא מצאת כאן תוכלי
בוודאי למצוא בלונדון" והיא הנהנה בתקווה תוך שהיא נקרעת בין
הרצון להמשיך להביט בו לבין הקורקטיות הנדרשת במפגש בין זרים.
הוא קירב את ראשו לעברה ולחש "אין מה לעשות, כל מסע לחוץ לארץ
תמיד מתחיל בדיוטי פרי". במחלוקת הפנימית שהתחוללה אצלה, נטתה
עתה הכף בבירור לעבר צד אחד. היא הרגישה כנערה צעירה בפגישה
ראשונה ותחושה זו גרמה לה להטות את ראשה לעברו ולהשיב לו
בלחישה משלה. עוד לחישה ועוד אחת והנה היא שבויה בסבך האינטימי
שארג סביבה. היא חשה מחמאת מכך שגבר נאה כמותו מגלה בה עניין.
הוא קירב עוד יותר את ראשו לעברה והיא יכלה לחוש בניחוח העדין
שנדף ממנו. הריח הנעים הזכיר לה פריחה אביבית והיווה ניגוד
מושלם לסירחון השיכורים שהכירה מבית.
היא לא יכלה להימנע מלהשוות בין האמפתיה שהרעיף עליה לבין
הקשיים שידעה מבעלה המנוח. שנים רדה בה, לעג לה וקימץ
בהנאותיה. פעם אחת בשיא שכרותו אפילו הכה אותה. כמה קנאה אותן
שנים בפרוטסטנטיות שהכירה, אלה היכולות להתגרש. אלא שבסופו של
דבר גם ממנה הקתולית, לא חסך האל חסדו ופיינט אחד יותר מדי של
בירה הביא את חייו אל קיצם בגיל 47 בלבד. שנה שלימה הייתה
כלואה בתפקיד האלמנה האבלה לבושת השחורים והחודש הגיע מועד
השחרור. היא מיהרה להזמין ב"תומאס קוק" חופשת סופשבוע בלונדון
כדי לשנות אווירה ולפתוח דף חדש בחייה. אגב כך החליטה גם לשוב
אל הבושם שהיה חביבה לפני שנים.
היא התנערה ממחשבותיה והבינה שבהתה בפניו מי יודע כמה זמן.
הסומק כבש את לחייה והוא חייך כמבין ולחש באוזנה "אין כמו
ההפתעות שהחיים מזמנים לנו". הבל פיו ליטף את אוזנה וגרם לשערה
לסמור. היא נאבקה עד שהצליחה לשלב את רגליה במרווח הצר שעמד
לרשותה והנהנה בהסכמה דוממת מבלי שקלטה מה אמר. תוכן דבריו לא
היה חשוב. לכל מה שהיה אומר באותו רגע היא הייתה מהנהנת בהסכמה
כשפחה נרצעת.
רגלו נגעה כביכול באקראי ברגלה והיא נרעדה אבל לא הסיטה רגלה
ממנו. עוד חיוך צחור שיניים שוגר לעברה והיא הרגישה שתיכף תאבד
לחלוטין שליטה על עצמה ותתנפל עליו כאחת ששמה את נדר הנזירות
מאחוריה. בניסיון נואש להחזיק מעמד שאלה בקול שיצא מפיה גבוה
מהרגיל "ומה לג'יימס מקהייל בלונדון?".
"יש ביקוש רב לאנשים כמוני שם" הוא השיב בטון מלומד. היא שמה
לב לאצבעות ידיו הארוכות והמטופחות. "עם אצבעות שכאלה האיש
חייב להיות מנתח או פסנתרן" אמרה לעצמה. מונחית בידי חוש שישי
החליטה שהתחום הרפואי מתאים לו יותר. היא דימתה אותו לבוש חלוק
ירוק מפליא בביצועיו בחדר הניתוחים כשקהל רב של מתמחים צופה בו
בניסיון ללמוד משהו מניסיונו הרב.
היא הביטה בו במבט מהופנט ואגב כך הרהרה מה יכול להיות תחום
התמחותו הספציפי. היא ניסתה ללמוד זאת ממראהו החיצוני והחליטה
בינה לבין עצמה  שדווקא תחום הלב מתאים למנתח דגול שכמותו.
ואולי דווקא מוח? היא רצתה  לשאול אבל לא היה לה נעים לחקור
משלא ציין זאת מיוזמתו. בדמיונה יכלה לראות את שניהם ממשיכים
את הקשר גם אחרי הנחיתה ואז בוודאי שתדע עליו יותר. היא ממש
יכלה לדמיין את עצמה נשענת על כתפו בעוד הם מארחים את חבריו
הרופאים הבכירים לארוחת ערב מעשה ידיה להתפאר.
"ומה בחורה נאה שכמוך עושה לבד בדרך לעיר הגדולה?" הוא שאל
בקול נמוך אגב נגיעה מקרית כביכול בכף ידה. גם הפעם לא הסיגה
ידה ממנו. וכך בעוד ידה בידו, היא עצמה את עיניה מעוצם התענוג
והידקה עוד יותר את שילוב רגליה בניסיון נואש למנוע אי נעימות.
בכל כוחה התאמצה לשמור על פנים שלוות אבל רעד בלתי נשלט התגנב
לזווית פיה. הוא הבחין בכך ולא המתין שתשיב לו. במהירות הבזק
צמצם את המרחק הקצר שהפריד ביניהם ונשק קלות על שפתיה. חומת
האיפוק שעצרה בעדה נפרצה בבת אחת. היא אחזה בו כטובעת במצילה
ונישקה אותו כמי שמבקשת להשלים מחסור של שנים. התאווה אפפה את
כולה. היא נאנחה וגרגרה והתנתקה לרגע כדי לנשום ושבה וצללה
בפיו. לא רק את הבושה השילה מעצמה אותו רגע, אלא גם את תחושת
המחנק, המבטים הבולשים אחריה, התפילות התכופות בכנסייה,
והצומות שנכפו עליה. היא נישקה אותו בתחושת גאולה עצמית מבלי
שיהיה אכפת לה מי רואה אותה ומה חושבים עליה. מבחינתה בכל
העולם כולו היו אותו רגע רק שני אנשים: היא והוא. לא המשפחה של
בעלה המנוח, לא תושבי עיירת מגוריה, ולא נוסעי המטוס היושבים
מאחור ומלפנים ואפילו לא השמן המנמנם ליד החלון.
אלא שלאותו שמן דווקא כן היה אכפת. הוא התעורר ומיהר למשוך את
ד"ר ג'יימס מקהייל ממנה תוך שהוא אומר לו בחיוך מרושע: "עושים
בעיות, הא ג'ימי?".
האור כמו כבה מפניו של ג'יימס מקהייל והוא הפנה פניו ממנה
והתכנס בתוך עצמו. היא רצתה להחטיף לאותו שמן מחוצף ולחזור
ביחד עם ג'יימס אל גן העדן שניטל ממנה, אבל אז הבחינה בכוכב
השריף שנצץ על חזהו של אותו שמן. כדי להוסיף על מבוכתה, הסיט
השריף את מעיל הטרנץ מברכיו של ג'יימס וחשף אזיק כסוף שחיבר את
ידו של ג'יימס אליו.
הגברת קול עמדה להתעלף. יותר מכל היא נזקקה אותו רגע לכמה
טיפות של "גונדולפייה". בגרסת הפרפום כמובן.