ליד כיכר ציון בירושלים,
שנת 1993, לילה

כולנו נרקומנים של אהבה, אמר לי הקבצן המסריח והמלוכלך כשהוא
גורר את רגליו, ואני הולך לצדו. זו לא אשמתו שהוא מסריח
ומלוכלך, כי אין לו איך לכבס או להחליף בגדים, או להתקלח. אני
דווקא אוהב אותו, אבל הוא לא רוצה לבוא הביתה שלי להחליף בגדים
ולהתקלח. כי בעצם, המשיך הקבצן בהגיגיו המוזרים, כל המציאות
המוכרת לנו, כולל העולם, החיים ואנחנו, עשויים מאותו החומר. גם
הדומם, הצומח, החי והאדם. גם הנוזל, הקפוא והגז. ומה הוא אותו
החומר? הוא הביט בי בשאלה, אבל התכוון לענות בעצמו. החומר הזה
הוא אהבה. "הלו, הומלס מאנייק, לך הביתה!" צעק מישהו, ואני
צחקתי. גם הוא גיחך. כן, אנשים הם לא חכמים ברובם, הוא אמר. כי
בעצם יש האומרים שהחיים הם חלום, ויש האומרים שהחיים הם סרט.
אבל החיים קרובים יותר למציאות מדומה. אתה יודע מה זה? עניתי
ש-כן. וכל המציאות המדומה הזו בנויה מחומר שנקרא בפינו אהבה,
הוא אמר. בעצם דבר לא קיים באמת, אלא רק אהבה, שיוצרת עולם
וחיים ומציאות שלמים, וגם אותנו. שאלתי אותו מי יצר את המציאות
הזו ולמה היא קיימת. אני לא יודע, הוא אמר. אני רק יודע
שבהתחלה האהבה הייתה רק נקודה קטנה, ואז התרחש המפץ הגדול הזה
שכולם מדברים עליו. מאז האהבה רק משדרגת את עצמה ומפתחת את
עצמה לקראת הגאולה הגדולה, שאני לא יודע מה היא בדיוק, אבל זה
משהו כה רוחני, שאנחנו לא יכולים לתפוס, לפחות לא כרגע. וכיוון
ש-כל המציאות היא אהבה, כל המציאות מפתחת ומשדרגת את עצמה כל
הזמן. שאלתי ב-מה זה מתבטא. זה מתבטא בכל דבר, אבל זה מאוד
אטי, לפחות כך זה נראה לנו. דרושה התפתחות של מיליוני שנים
לעשות צעד אחד קטן. אז אתה מבין שתקופת חייו של אדם בגלגול
אחד, היא מזערית ביחס לכל תקופת התפתחות האהבה. זה נראה, הוא
המשיך, שעברנו התפתחות גדולה במשך, נגיד, חמש אלף השנים
האחרונות, אבל זו הייתה ממש התפתחות מיקרוסקופית, יותר מזערית
ממזערית. בעצם, הוא אמר, אנחנו עדיין בתקופת האבן.