בפורים - אוכלים אזניים (בלי להחרים חביתות עין - עיניים).
בשבועות - גבינה (בלי מדורות בשביל לשרוף מילקי).
בבוקר -  קפה (ואף אחד לא חושב להשליך את כל התה לנמל של
בוסטון).
בחג ההודיה - תרנגול הודו (בלי חיסול מאסיבי של שפנים)
בראש השנה - דבש ותפוחים (ולא זורקים לפח אגסים וקלמנטינות).
לפני זיון - יין.
אחרי זיון - סיגריה.
ביום העצמאות - פרות צלויות.
ברמדאן - כלום ( לארוחות בוקר וצהריים).
בחנוכה - סופגניות (וגם אם יתפסו מישהו עם אוזן המן או מרור,
בפרהסיה, זה לא "יפגע ברגשותיהם").
ביום הולדת - עוגה (ואף אחד לא יעשה עניין אם יחלקו גלידה
במקום).
שירים ושערים - פיצוחים וקינלי.
בפסח - מצות.

עד כאן בסדר ונחמד. כל ארוע או מועד עם המנהגים והמאכלים
המסורתיים האופיניים להם.

לבני ישראל לא היה זמן לאפות לחם - הבנו. אז אוכלים מצות בפסח.
זה התחיל יפה וזו (היתה יכולה להיות) מסורת נחמדה וסימלית
לזכר... אז למה לא?
כמו, אוזני המן בפורים, סופגניות בחנוכה ותפוח בדבש בספטמבר.
אבל למה ההיסטריה? מה הקטע של להרתיח ולשרוף להכשיר ולהבעיר את
כל הבית, את סבא ואת השכנים והחתולה וכל הטררם הכפייתי והחולני
הזה של לא יראה ולא ימצא ובאיזה תאריך יוצר... די!!!!!! איזה
הגזמה.

אני מציע לאסור (בחוק!) בפורים על אמירת וכתיבת מילים שמופיעות
בהן לפחות שתיים מן האותיות ה.מ.נ. (למשל, המילים: מנורה,
הונולולו וחרמן - לא כשרות לפורים).
ותהיה חובה לכסות (שלא ייראה) שלטי חוצות ותמרורים שאינם כשרים
לפורים, (כולל: זהירות סיבוב מסוכן).  
מה יש? מה כל כך נורא? אתם לא יהודים? סה"כ שלוש אותיות וכולה
יום אחד בשנה לכבד את המורשת היהודית ואת זכר אלה שכמעט נרצחו
ע"י המן הרשע.