היי, טוב תשמע, אני כותב עליך הספד סבבה?
אל תעיר לי על זה, לא רוצה לשמוע ביקורת האם ההספד היה קלישאתי
מדי או קיטש מדי, או בשפה נמוכה מדי עבורך. אני יודע שזה היה
חשוב לך אבל רק שניה תן לי לפרוק בלי לחשוב יותר מדי...
תמיד אמרת לי שאתה אוהב את השמות של הסיפורים שלי, אז את השם
של ההספד הזה גנבתי ממך בכוונה, לעשות מעין מחווה כזאת, אתה
יודע כמו שהיינו אומרים על איך שטרנטינו עושה מחוות בסרטים
שלו. הסרט האהוב עליך בכלל היה סנאץ' אני יודע, אני זוכר
שציטטת ממנו בלי סוף...
אז מאיפה להתחיל ענבי?
מיזה שאני מצטער על זה שאנחנו לא בקשר כבר 3 שנים? לא, זה יהיה
נדוש מדי, כולם מצטערים על דברים כאלה בסוף... אולי אתחיל
דווקא מהדברים שעיצבנו אותי בך, אני יודע שאם הייתי שופך פה
בהספד הזה רק מחמאות היית מתעצבן עליי ממש, לא אהבת אנשים
חנפנים, ובטח שלא כאלה שלא יודעים לתת ביקורת. ואכן, היית אדם
מאוד ביקורתי, לעיתים קצת יותר מדי, 10 דקות ראשונות של כל
שיחת טלפון איתך היו על למה אני לא מתקשר אליך אף פעם ועל איך
אני לא שומר על החברות בינינו כמו שצריך, ואז כשהייתי זורק לך
משפטים כמו: "אחי, חברים זה בנשמה, גם אם לא מדברים באופן
יומיומי" היית זורק את הטיעון הזה לפח בטענה שמבחינתך זאת
ראייה רומנטית על חברות ועבורך חברות זה בפרקטיקה, ביום יום,
לא פעם בחודש. ואיך היית שופך עליי ביקורת על איך שאני נראה?
זוכר? לזקן הלא מטופח שלי היית קורא: "שיערות ביצים" וכל פעם
שהייתי קצת משמין היית טוען שנראה כאילו הראש שלי מחובר ישר
לכתפיים כי לא רואים את הצוואר. ואם מישהו היה אוכל ומדבר תוך
כדי? או אומר שניים במקום שתיים? אבל נאה דורש נאה מקיים נכון?
כפי שביקרת אחרים כך ביקרת את עצמך וביקשת, לא לא- דרשת!
שיבקרו אותך. לא היית מוכן לביקורת חיובית בלבד, תמיד חיפשת
איפה הפגמים כדי להשתפר.
כך גם אמנות הייתה עבורך- פרפקציוניזם. בעוד שבעבורי חלק גדול
מהאמנות הייתה זריקת ז על העולם, עבורך הייתה האמנות דייקנית
ומעוצבת למשעי, עם קצב מאוד ברור ויושבת גבוה גבוה במגדל השן.
פחות מיזה לא היה ראוי עבורך להיחשב כ"אמנות". לא רק במוסיקה
ובקולנוע, גם בציור, בצילום, בכתיבה, ובמיוחד באוכל...
אוחח האוכל שלך...
דיברתי מקודם על הדבר שאני הכי מצטער עליו? ובכן, אני לא מצטער
על זה שהקשר בינינו דעך, כי זו דרכו של העולם... אבל אני כן
מצטער על זה שלא פגשתי אותך עוד פעם אחת, לארוחה אחת אחרונה
שאתה תכין לי... כי ברור הרי שאני לא אכין לך שום ארוחה נכון?
אם היית מתארח אצלי בבית היית תמיד מתעקש לא לאכול כלום. היית
מביא איתך קרש חיתוך, סכין מקצועית, ואפילו חומרי גלם והיית
מכין לי פה במקום את המנות המטורפות שלך. בא לי עליהן עוד פעם
אחת ודי... לשבת לידך ולראות אותך חותך אספרגוס, מקלף גמבה,
מכין קרם כרובית... כי... איך לומר? אני פתאום הפכתי לך
לטבעוני וזה הטריף אותך! כל כך הטריף שהתקשרת להגיד לי שכנראה
לא נוכל להישאר חברים בצורה הזאת, והיית רציני! היית שבור
מיזה! ובכל זאת בכל פעם שנפגשנו היית מכין לשנינו מנות
טבעוניות בלבד. התעקשת, למרות שלא האמנת בזה, להכין רק טבעוני
כשאני נמצא בסביבה. ראית בחברות דבר קדוש... נתת את כל הנשמה
שלך שם... וגם ציפית לקבל בתמורה.
מצד שני לא אהבת תלות בשום צורה, חברות חברות כן? אבל כל אחד
בצד שלו בלי להתחיל להיות תלוי אחד בשני, כמו חתולים... לא כמו
כלבים...
זאת בדיוק הסיבה שכל כך אהבת חתולים, ולא סבלת כלבים. שנאת את
התלות הזאת שיש לכלבים באדונים שלהם, והערצת את העצמאות של
החתולים ואת החוצפה הזאת שיש להם.
אתה יודע מה משך אותי לחברות איתך עוד בצבא? רציתי לראות אם
מאחורי כל הדיבורים האלה יש גם מעשים. הרבה צחקו עליך אז כי
חשבו שאתה מדבר הרבה אבל בפועל אין כלום מאחורי זה. ואני
הוקסמתי מהדיבורים ורציתי לראות!
ואז הביקורים שלי ביוקנעם.... והסיבוב המטורף שעשית לי עם הרכב
ב"מסלול ענבר", ואז הארוחות, ואז הציורים, והשירים, והסיפורים,
והסטלות... אוחח אני זוכר את הסטלות איתך... והעבודה המשותפת
שלנו ב"דארווין", איך לימדת אותי להכין פוטאטוס עם התיבלון הזה
ועם רוטב הצ'ילי... ואיך הכרת לי את העיר הגדולה? איך החלטת
תוך כדי טיול ברחוב לקפוץ לתוך מזרקה? ומצד שני לצאת איתי למסע
בטבע לקטוף פטל וצמחי תבלין? השיר "וביניהם" נכתב ממש עליך. אי
אפשר להגיד שלא היית איש העיר הגדולה כמו שאי אפשר להגיד שלא
היית איש טבע. היית באמת מה שסיפרת שהיית. עליך אפשר להגיד את
המשפט: "מדבר אבל גם עושה". והתמזל מזלי לחוות איתך את כל זה.
תמיד בפול ווליום, תמיד בפול קצב, תמיד בפול עוצמה, תמיד בפול
צבעים. כי לא התפשרת אף פעם על פחות מיזה, לא התפשרת על צבעים
חיוורים.
טוב אני מתחיל לחפור יותר מדי, ולבכות תוך כדי... אני מקווה
שההספד הזה יהיה ראוי לבן אדם מיוחד כמוך. אני משאיר פה הקלטה
מ2007 של שנינו- קאבר שעשינו לעברי לידר. כן אהבת עברי לידר,
אחינועם ניני ורמי קליינשטיין בו בזמן שאהבת את 2PAC. כי אתה
כזה.
ומה אני אגיד לך? ששרת יפה? לא ממש. קצת זייפת. אבל לא היית
מוכן לשמוע ממני דברי חנופה נכון?
אבל הנה הקאצ' פה, הפואנטה של ההספד, כן כן, כמו בסיפורים שלי
שכן אהבת, שהסוף מכווץ לך את הלב, בדיוק כמו שהלב שלי מכווץ
עכשיו:
שרת יפה עבורי, היית יפה עבורי, היית חבר עבורי, ושם, בדיוק
במקום הזה, לא יכולה להיות ביקורת, שם אתה הכי טוב שיש, שם יש
לי רק דברי חנופה להגיד לך, ושום דבר אחר מלבדם.
שם, אתה לא חבר...
אתה אח.

Inbar Gafni

נ.ב.
הייתי אידיוט שלא ראיתי סופראנוס וויתרתי בכך על עוד דיון מרתק
איתך על זוויות הצילום, על המשחק המשובח, על הפרק האחרון ועל
האם זאת באמת הסידרה הכי טובה שהייתה בטלוויזיה עד היום. אני
כמעט בטוח שלא הייתי מסכים איתך על זה אבל אדע בוודאות כשאצפה
בכל הסידרה.
אני מבטיח שאעשה זאת.
יאללה, הולך לשתות נסטי אפרסק ולאכול עוגיות שוקולד צ'יפס עם
המשפחה שלך. ביי בינתיים.

https://youtu.be/hU9u885K4Y8