בגיל הטיפש עשרה, כששני הפצעונים הראשונים הגיחו לי למצח
ואיימו להשליט טרור, ראיתי את הילד שיכולתי להישבע שיהיה מושא
אהבתי הראשונה.
החיים כנערה מתבגרת לא חייכו אליי יותר מהמקובל, ומקובלת לא
הייתה תת קטגוריה אצלי, או איזו שהיא קטגוריה בכלל.
במשך שנים הייתי מסתובבת כששיערי הקודר מסורק בצורת פוני על
חצי מהפנים שלי,
בגדים מוזרים וחתכים בידיים, ובמקומות אחרים שחשפתי קצת פחות.
להיות מאוהבת בגיל הזה מבחינתי היה פסגת שאיפותיי
התסמינים היו ברורים:
אי ספיקת ריאות מחוסר בחמצן, דום לב עקב פעימות מוקצנות שכמעט
והרסו את השקט המופתי כל כך, מה זה עוד היה, זיעה?
לא, אני אנמית, קרוב לוודאי שהיה לי קר גם באמצע חודש יולי.
בזמן שלירן פסח עליי בצעדיו הגדולים, ומבטינו אפילו לא הצטלבו
לשבריר שנייה,
כבר הרצתי תסריט בראשי בו אני רצה לביתי ותולשת את כל הפוסטרים
של החתיך ההוא מ'דמדומים' היישר מהקיר המתקלף שבחדרי, ובמקומו,
תולה תמונות לא מצונזרות של אהבתי החדשה.
אף אחד לא חילק לי ספר הדרכה, או אפילו דאג להסביר לי שאם במשך
שנה שלמה לא החלפת עם בן אדם מילה תמימה, ומצאתם את עצמכם
ביומו האחרון של כיתה י' בתוך תא שירותי הבנים של בית הספר;
זה לא נקרא "לעשות אהבה" אלא "זיין את המטומטמת וברח".
בגיל עשרים, כשסיימתי לכפתר את מכנסי הג'ינס הדהוי שלי ומיהרתי
לברוח מזיון מספר 18, חשבתי על זה שבגיל 15 הוא לא אמר לי
אפילו שהוא אוהב אותי בזמן שמשך לי בשיער להאיץ את הקצב, אך
הבנתי שני דברים
הראשון- אף פעם לא להקשיב לגבר כשהזין עומד לו
השני- אם את מתכננת להזדיין בשירותים ציבוריים;
תהיי מוכנה גם לאכול הרבה חרא.