בתצוגה הקודמת ניתן לראות את הזכר משחיל לנקבה, ושניהם נהנים
מעצם המעשה הזה. הנקבה גונחת - והזכר מתחפר. הנקבה נפתחת -
והזכר פותח. אבל לא על זה התכנסנו כאן היום לדבר, אלא על
שמוליק, שלא האכיל שבוע את האפרוחים, ועכשיו כולם מתים. שמוליק
- יש לך מה להגיד בעניין? שנאתי את האפרוחים האלה, הם היו
צהובים. שנאת אותם כי הם היו צהובים? כן. איזה צבע היית רוצה
שיהיה להם? לא יודע, משהו יותר חם, כמו אדום, או ירוק. שמוליק,
שמוליק, שמוליק... עוד פעם אתה חושף את כסילותך בפומבי...
אפרוחים לא יכולים להיות אדומים או ירוקים! הם צהובים! וזהו
זה! למה? מה זאת אומרת? למה הם צהובים? כי ככה הם נולדו! זה לא
מקובל עליי. שתיקה נפלה בין כל הנוכחים. שמעתם, גבירותיי
ורבותיי? זה לא מקובל עליו. אולי אדון שמוליק הנכבד האחראי על
הלול רוצה לשנות סדרי עולם? אני לא אוהב אפרוחים צהובים, הפטיר
שמוליק. למה לא? כי הם צהובים, וגם אותך אני לא אוהב. אני לא
אפרוח. אבל אתה צהוב. אחראי המשק גיחך בעצבנות, אתה מתכוון
לצבע שיערי? כן, אתה צהוב, ולכן אני לא אוהב אותך. אז מה אתה
אוהב? עגבניות ומלפפונים. למה? כי עגבניות אדומות, ואני אוהב
אדום. ומלפפונים ירוקים, ואני אוהב ירוק, הסביר שמוליק
בסבלנות. אני מבין... אמר אחראי המשק והניח יד כבדה על השולחן.
אתה רוצה להיות אחראי על שדות העגבניות והמלפפונים. אז למה לא
אמרת את זה פשוט! הוא צרח עכשיו. יכולת פשוט להגיד את זה במקום
להשמיד אלפיים אפרוחים! לא שאלת, אמר שמוליק. אחראי המשק נאנח
בכאב. טוב, טוב, טוב, כסיל נבער שכמותך. אני מעביר אותך לשדות
העגבניות והמלפפונים. הם אדומים וגם ירוקים. את צילה אני ממנה
לאחראית על הלול במקומך, ואת מקומה בגני הנוי אני מעביר לבועז.
כולם הנהנו בהסכמה. אחראי המשק הביט בדף הגדול על שולחנו ואמר
- דיברנו על עליית מחירי האשכוליות, על מערכות ההשקיה בשדות
השעורה, על תקציב תחזוקת הטרקטורים, ועל... שפתיו נעו בתיעוב -
שמוליק והבעיה שלו. אני לא רואה שיש עוד נושאים על סדר היום,
ולכן הישיבה הזו ננעלת. בועז הרים את ידו. כן, בועז. אמר אחראי
המשק. אני לא יכול להשאיר את המתנדבות לבד, אמר בועז בקושי רב.
למה? שאל אחראי המשק. כי אני דואג לצרכים שלהן. איזה צרכים?
שאל אחראי המשק. המיניים. פלט בועז במבוכה. כולם צחקו. אני
מבין. בישיבה הבאה נדבר על תקציב ל-ויברטורים.