״לרחוב אליהו הנביא״ אני אומרת,
ובזמן שאני מתארגנת במושב האחורי
הוא אומר לי , ״תשמעי סיפור,״
וכאילו מהנקודה שבה היא נעצרה למרות שמעולם לפני כן לא התחילה,
אנחנו ממשיכים את השיחה הנצחית
שנרקמת הלוך ושוב
לנצח
בין זרים גמורים
ומספר לי איך כשהיה בן שבע
"גרנו אז פה, בשכונה ב׳״, הוא מצביע לכיוון שאיני מכירה,
אני מהנהנת במרץ,
בשלוש בלילה של ליל הסדר
הוא היה עוד ער והיה לו חם והוא יצא אל המרפסת
ושם, ברחוב, מתחת לפנס מואר,
הוא ראה איש זקן עם זקן לבן ובגדים לבנים,
מרים ראשו ומביט לתוך עיניו
וכשהוא סיפר לרב, למחרת,
הרב לא צחק, הוא אומר לי,״הוא לא צחק!״ אלא הקשיב
ואמר, ״מי יודע? אולי זה היה באמת אליהו הנביא.״
״אני אומר לך,״
הוא אומר לי,
אני לא רואה את העיניים שלו בראי, המצח שלו
מדבר אלי,
וזה סוג של הקלה, ״אני אומר לך שזה מה שראיתי, מי יודע.״
ואני עונה ״אולי באמת, מי יודע. ומה יישאר לנו אם ניקח רק את
ההסברים ההיגיוניים״
רוח טובה עוברת דרך החלונות הפתוחים
ואני באמת מאמינה למענו לרגע שלאליהו הנביא היה מה לחפש בשכונה
ב׳ בשנות הארבעים
אולי זה בכלל למעני
והוא מספר לי בזמן שנשאר על אשתו שנפטרה לפני שלוש שנים
ועל הילדים שעברו לגור במרחק גדול ממנו
ועל הדירה שלו, רואים ממנה את הבריכה של המלון
ואיך פעם תיירת עם חוטיני שכבה בבריכה
והוא שם לעצמו בורקס בתנור ויצא למרפסת להסתכל,
והיא מעשנת, קמה, מסתובבת, נשכבת
ומפה לשם נשרף לו הבורקס
והוא צוחק לעצמו
״לעצמי אני צוחק בבית, לבד, איך נשרף הבורקס״
ושם לעצמו בורקס חדש
ואנחנו צוחקים
ומגיעים
לאליהו הנביא
ונפרדים,
ימשיכו אחרים
והרחוב הזה, שמעולם לא הייתי בו לפני כן
שרחוק קילומטרים רבים מאיפה שעכשיו מתנהל הבוקר של חיי
בלעדי
מוכר לי,
הצעדים שלי קלים