אני עייף מדי להגיד לך מה לעשות. אתה רעב? אתה יכול לאכול
משהו, יש לחם. אין מה לשים בלחם... מה עשית? אכלת פלפלים
ירוקים. שניים. עם קורט מלח. זה השביע אותך? יופי, בינתיים
הקיבה שלך מלאה. זה לא שאין מה לאכול, פשוט זה לא אוכל מהיר
מספיק. יש שניצלים, ואולי המבורגרים. יש פיצה ויש מגש בורקסים
קפואים. יש הרבה ירקות. יש בצל. האישה שלך כנראה לא תבוא, או
ש-כן, אבל זה לא יהיה אותו הדבר. ייתכן שזה יהיה רע - פנים
אטומות וחומות. (חומה - גדר) וייתכן שזה יהיה יותר טוב - צניחת
אגו משניכם ובלי משחקים, והרבה גילוי לב, עד כמה שניתן. אבל
השעון דופק, וגם אם אמרו שאין דבר כזה זמן, אתה לא הופך צעיר
יותר, וגם לא היא. המחלה מחמירה בשנים האחרונות, וזה נראה גדול
- שנים, אבל בשבילך זה זמן קצר. אתה כבר מתכונן למוות, משלים
אתו, לאט-לאט, מחבק אותו ומוריד ממנו את מסכות האימה. היא גרה
כאן קרוב ולא ממש באה. אבל גם אתה לא הלכת. בשבילה זה יותר
קרוב, זה נכון, כי אתה לא מתנייד, אבל בכל זאת אפילו טלפון לא
הרמת לה. אני לא יכול לטלפן, אני לא יודע כלום, אולי גבר יענה
לי, וזה ייצור בלגן. אולי היא לא רוצה שאני אטלפן. אולי גם היא
חושבת כך לגביך. לא המשכת הלאה, אה? המשכתי, אבל היא כמו קעקוע
שלא מניח, צורב בעור. אין לי מה לעשות איתה ואין לה מה לעשות
איתי, אני חושב. אבל אתה יודע, זו הייתה אהבה. לא רומנטית, לא
גשמית, אבל אהבה רוחנית. אני הרגשתי אותה מתחת לעור, ואני חושב
שגם היא. ברור ש-כל הנימוקים בעולם על מה שאומרים בין גבר
לאישה יבטלו את כל מערכת היחסים הזו, ואפילו לא יטרחו לקרוא לה
מערכת יחסים. אבל אם מפשיטים את כל הפרשנויות והתירוצים -
אהבנו להיות ביחד. ולא משנה איך ולמה.

אבל עכשיו נדמה לי כבר היזיזה שלי הלכה רחוק יותר משאני אגיע,
והחיים סגורים ושקטים יותר. אף-אחד לא דופק בדלת, והאמת - אני
גם לא רוצה. אני לא מתערבב עם אנשים, אפילו לא דרך האינטרנט.
נמאס לי שאתה חושב משהו בקשר למשהו, ומתברר לך שזה לא נכון,
והכול כאילו לא היה. סתם בזבוז אנרגיה. הפיפסים הקטנים
שמקפיצים אותך הם רק פיפסים, והיו כאלה ויהיו כאלה כל החיים,
וכמו תמיד לא שווה להתרגש בגללם. אתה מתכתב עם מישהי מספיק
זמן, ואז או שהיא נעלמת, או שהיא בונה בראש שלה מערכת יחסים
שלא קיימת, או שהיא מתכננת חתונה, או שבכלל זה לא שווה כלום -
כי אתם משני עברי המחשב חושבים לעצמכם - מה היא / הוא רוצה?
ומי זה / זו בכלל? ואז הכול מתמסמס כאילו לא קרה, ואתם הופכים
לזרים. אבל האמת שתמיד הייתם זרים, ברמה כלשהי.