הם שקופים.
"מי זה הם"?
שואל הנוגס.
"לא רואים אותם"
משיב הרומס.
רק שינינו הטוחנות
חשות בם,
גם קיבתנו המפרקת
שארית גופם.

הם שקופים
בספינות המוות השטות
אל מי המפרץ
המאדימים
מדמם
פנינו המסמיקים מהשמש
לא מבושה.
הם שקופים
במשאיות המוות הפורקות
אותם כסחורה
בפתח מחנה ההשמדה
"העבודה משחררת"
מן החיים.

פעם היינו שקופים.
מי זוכר
מי רוצה לזכור?
זו אותו הלחן המתנגן
כמרש אבל
באוזנינו הוא כבר
מלודיה ערבה
רק שמות הקורבנות
מתחלפים
אנחנו כבר לא הם.

הם שקופים
בחולפנו ליד מחנות
ההשמדה
בעומדנו בתור המשתרך
לעייפה באטליז,
במחלקת המוות
במרכול
לקנות חלקי גופם לאוכלם
בתיאבון
ביושבנו במסעדת גורמה
ממתינים בקוצר רוח
למלצר שיביא
גופתו הרכה של
תינוק שבושל זה
עתה.

הם שקופים.
אלהים כבר לא רואה
ממעל.
אולי ראייתו נחלשה,
שמא הוא נוטה
למות?
אנו מאמינים בעגל
בשר ודם
נפריד אותו מאמו
לשתות את החלב
שנועד לשפתיו
נטול את חייו
הריר הזולג מפינו
לא ידע שובעה.
נשכח את הנדר
שנדרנו
"לעולם לא עוד"
נאמין רק בזאת  -
לעולם עוד ועוד.