בתשליך של אלפיים וחמש עשרה השתתפה ליאת בטקס מרגש ומיוחד
והייתה בטוחה שאם תתרגל ותעשה את מה שהמליצו, תצליח. עד אז
החיים שלה היו דיכאון אחד גדול. שש שנים שהיא רוצה שהרחם שלה
תתמלא בחיים ושש שנים, אחת לחודש, שהיא מאבדת עוד ועוד תקווה.
בטקס, הם כתבו על דף אחד ממה רוצים להיפרד ועל דף אחר מה הם
רוצים לזמן לשנה החדשה. את הדפים של הפרידות, קימטו ושרפו ואת
זימון הטוב, קיפלו היטב ושתלו יחד עם שתיל של וינקה בעציץ קטן.
כשישקו את הוינקה, ישקו גם את הזימון.
ליאת נפרדה מתחושות האובדן והכישלון וזימנה פוריות ולידה
טבעית.
בבית, היא העבירה את השתיל לעציץ חרס, דאגה להשקות פעמיים
בשבוע ולדבר אליו יום יום. אריק שיתף איתה פעולה וכשהייתה
נוסעת לחו"ל מטעם העבודה, ידעה שהיא משאירה את התקווה שלה
בידיים טובות, אמינות ואוהבות. הוינקה גדלה יפה, התפתחה ופרחה
בסגול עז. עיניה היו מלטפות את עלי הכותרת בעוד ידיה מונחות על
הרחם בכמיהה. ליאת ידעה שכמו שהוינקה פורחת, גם הרחם שלה תפרח.
החורף תם, גם האביב והקיץ של אלפיים חמש עשרה, לוינקה "נולדו"
וינקות חדשות ועמידות ומהרחם שלה טרם נשמע קול. ליאת החלה
להזניח את הוינקה ואף חדלה לדבר אליה.
אריק, שראה כיצד היא מאבדת שוב את התאבון והתקווה, אמר לה לא
לוותר. להמשיך. להיות וינקה בעצמה. אבל המילים שלו ריחפו
מעליה.
אריק המשיך להשקות ולדבר אל הוינקות. הכניס לחדר השינה שלהם
שבעה עציצים של וינקה סגולה ונהדרת, שנענתה לאור ולשמש שנכנסו
מבעד לחלונות שלהם. כשעשה איתה אהבה, אור סגול היה מקיף אותו
והוא ראה כיצד ברחם שלה נובט עלה של וינקה ואיך ממנו מתפתח
התינוק שלהם.
בזמן שישנה, היה לוחש לשערי הפות שלה, לרחמה ולאזניה שהיא כמו
וינקה. חזקה, דעתנית ופוריה והיה מכסה את גופה בנשיקות
סגולות.
את הסיפור הזה מכירים כל הנכדים שלהם ולכולם יש וינקות. מי
באדמה ומי בעציץ.