את רגל ימין הוא השאיר בסיבוב של רחוב הקשת בקרית שלום כשהשכיב
את האופנועה, במלרע, זאת אומרת אופנוע ממין נקבה, ליד הבית. גם
כשהיה לו ברור שהרגל כנראה הלכה בלי יכולת לשוב, הוא בעיקר דאג
לה. בחבורה שלו מזכירים לו עד היום את הדיאלוג עם צוות מד"א
לגבי מצבה. אם תשאלו אותו אם היה חוזר על זה, התשובה שלו תהיה
חיובית.  
ככה הוא חי. מכור לאדרנלין. עם חיוך. תמיד על הקצה. שומר על
מתח גבוה כאילו אין מחר.  שלמה, המכונה מומי, היה קצר ולקוני.
סגור כמו שבלול ונדיב כמו סופלה שוקולד שגולש על גדותיו.( על
חייו ונישואיו למיכל, בפרק אחר).
ממיכל הוא נפרד מיד עם הפציעה. לא רצה רחמים ולא רצה להגביל
אותה. לא האמין לה שהפציעה לא משנה לה. החליט ואטם את חמש
השנים שלהם בסופר גלו.
התלבש על הפיזיותרפיה בשיקום בלוינשטיין כאילו הוא מתעתד לטפס
את האוורסט או לפחות להשתתף כמתחרה ב"פורמולה 1."
את מומי שום דבר לא עוצר, היה אומר לכל המטפלים שלו. הנחישות
שלו היתה מפוארת.
בהתחלה התאימו לו קב עץ שהוא גילף עליו את האופנועה שלו.
קוואסקי נינג'ה 650A. דודי אפילו צבע לו אותה בירוק וכשכל
החבורה היתה יושבת לבירה מחבית, היו מתנסים בגילופים על הקב
שלו ומשאירים חותם.
אחרי שמונה חודשים של שיקום אינטנסיבי, טיפול במים, בהבעה,
קבוצת תמיכה, דמיון מודרך וסימולטורים על גלגיליות, מומי יצא
מבית לוינשטיין על שתי רגליים. המקורית וה"סטיב אוסטינית"
בלשונו. אני משודרג עכשיו, בָּיוֹנִי, אמר לחבורה. הדבר הראשון
שביקש לעשות היה לעלות שוב על הנינג'ה שלו ולהשכיב אותה באותו
המקום בדיוק. "שלומות וברכות לשובך" שמע אותה אומרת לו תוך
שהיא נענית לידיו שעל המצערת ולרגלו השמאלית המחליפה הילוכים.
כשנכנס עם הנינג'ה לתחילת הסיבוב, ראה את מיכל עומדת עם דגל
הזנקה.