גשם יורד על העיר הטובעת שלי,
ואת היית תמיד יפה מכולן
עננים כאלה נמרחים על פני השמיים שלי,
ואת תמיד היית מרוחה מכולן
הולכת שקטה לאן שאת הולכת,
וכולם תוהים לאן הולכת היפה בנשים
"אני לא אגלה לכם," הייתי אומר להם
היית קמה כמו זה בוקר ראשון,
בו יש מקור של חסד
והציפורים מזמרים בשיערך הפרוע שמתפזר בכל העיר
היית אומרת שאת יונה קטנה על אדן חלון של עלמה,
והעלמה לא נותנת לך להיכנס
"למה היא לא נותנת לך להיכנס?" הייתי שואל
"כי אני יונה," היית עונה
"אז תהיי עננה," הייתי אומר
היית קמה כמו הגיע תורך להתייצב לפני האלוהים,
ענווה ונאהבת, מלאה חסדים קטנים
זורעת זרעים בשלכת של אהבה וחמלה,
מגפפת אותי בשקט ויורדת לירידה הגדולה
"אולי הייתי צריכה להיות עלמת חן זהובת שיער שהציפורים משחקות
בין שערותיה,"
היית אומרת, ואני הייתי אומר שאת כבר כזאת
כל בוקר אותה העננה משליכה גשמים על ביתך וגינתך,
ופרחי האהבה שלך פורחים בבוקר וקמלים בחצות
ואת בוכה כמה טוב להיות אישה מתייסרת בעולם מוכה סבל זה,
בו המתייסרים הם האנשים השמחים ביותר ביקום
והאריות בועטים בדיר, נאבקים לעוד נתח חלב,
והירח מתיז נוזל לבן של זרע אדם על פני הגאיות
אני עומד בשקט, אני לא זז,
ורק חוזה בתופעת הטבע שאת מחוללת
"דבר כזה לא היה פה שנים," את אומרת,
ואולי זה נכון
אני לא הייתי פה שנים קודם כדי לדעת אם זה נכון
"אבל השקדיות לא פורחות יותר, וזה מעציב את לבי,"
היית אומרת ומוחא דמעה
ואני הייתי מנגב את דמעות השמחה מעינייך הירוקות,
ופוצח בריקוד מלא הורה ושמחה
"עצובה היא הלילה ועצובה היא היום,
וטוב למות על ערש דווי ולישון,"
וכמו שאמרו חכמינו -
"פפפפף..." |