זה כאילו... זורם בך חשמל, כמו מכת ברק או משהו, ולרגע אתה
עומד כמו פסל. אתה מודע לכל, המוח שלך בסדר גמור, אבל אתה
מרגיש זרמים חזקים בכל הגוף, ואתה לא יכול לזוז, אפילו לא
להזיז אצבע או למצמץ. אתה רק עומד, מחכה, בשלווה, שהברק ישחרר
אותך מאחיזתו, ותוכל להיות שוב אדם חופשי בתנועה. זה מפחיד מה
שאתה אומר. כן, אנשים חשבו שאולי גמרתי את החיים, אבל החשמל
זרם היטב מהברק אל האדמה, ואני הייתי רק מוליך. ומה קרה לך
אחר-כך? כלום. אבל הרגשתי שיש בי משהו שונה, שהשתנתי, כאילו,
אתה לא יכול להצביע בדיוק מה השתנה, אבל אתה מרגיש שונה, כאילו
התודעה שלך השתנתה. זה מה שמוביל אותי להבחנה לגביך. רוב
האנשים משתמשים בעשר אחוז מהמוח שלהם, אתה משתמש בשתיים עשרה
אחוז. אתה חושב שיש לזה קשר עם מכת החשמל? אולי, לא יודע.
קיבלתי את הברק ישר בראש, והוא זרם לי לאורך כל הגוף עד
לרגליים והתפרק באדמה. אני לא יודע אם הוא זה ש"פתח לי את
הראש" ליותר אחוזים שאני משתמש במוח, או שזה משהו אחר. מה זה
יכול להיות המשהו האחר הזה? דמיון. מגיל צעיר אימנתי את עצמי
לדמיין כל הזמן. הייתי מדמיין סרטים, קליפים, מצבים, סיפורים.
עם או בלי מוזיקה. לבד או עם אנשים. כל הזמן הייתי מדמיין.
ועשיתי את זה בצורה יזומה, כי האמנתי שזה יגביר בי את
האינטליגנציה. זה עשה את העבודה? אני לא יודע, אני לא יודע מה
היה קורה אילו. אבל אולי זה נתן לי את שני האחוז בונוס. מה גרם
לך לחשוב שזה, הדמיון, ישפר לך את האינטליגנציה? קראתי ספר מדע
בדיוני, אבל בדיוני לא פנטסטי, והסופר משכיל, מייקל קרייטון,
הוא הצביע דרך הספר על העובדה שיש דיונונים עם אינטליגנציה של
בני-אדם, כלומר אותה הרמה, אלא שהם עדיין לא יכולים לעשות איתה
כלום, כי חסר להם דמיון. אין להם דמיון בכלל. וזה משאיר אותם
לא יותר חכמים מחיות אחרות. מעניין. כן. מזה הסקתי שהבסיס לכל
האינטליגנציה הוא דמיון, ולכן אימנתי את הדמיון שלי בכך
שדמיינתי, כל הזמן.